אכלתי שקשוקה במזנון בדרכי הביתה. שקשוקה מהבילה, נוטפת חריפות מתבקשת. עיסה אדומה ובה משוקעות שתי ביצים שהפכו להיות שתי עיניים צהובות. נגסתי בלחמנייה של חיטה מלאה והתענגתי על ארוחת הערב שלי. "אבא שלי היה שודד בנקים בהיותו חבר בארגון לח"י", אלה הדברים ששבו ועלו בזיכרוני תוך כדי התענגות על השקשוקה. וכך, תוך כדי ניגוב הרהרתי מדוע הפך מיקי רוזנטל ל"בולדוג" ול"בולדוזר" של העיתונות. מה יש במיקי רוזנטל שכמעט נעלם מן העולם? שוב ושוב עלה המשפט הזה בזיכרוני עד אשר יצרתי את הקישור בין השודים של אביו לבין השודים שמתרחשים עד עצם היום הזה בלי שמישהו ייתן את דעתו.
כילד קטן סבל מיקי רוזנטל מהתעללות של חבריו. אלה גידפו אותו בשל עברו "המפוקפק" של אביו. אולי היו אלה הסימנים המוקדמים להיותנו חברה ששוכחת את עברה ואת עקרונותיה. הילדים הקטנים נטפלו אל מיקי דווקא בשל העבר ההרואי של אביו, ושכחו שאביו סלל באמצעות השודים מבנקים בריטים את הדרך להקמת מדינת ישראל. לוחמי חירות ישראל היו הלוחמים שלפני קום המדינה. מיקי רוזנטל במידה מסוימת הוא לוחם של אחרי קום המדינה. תוך סיכון של מעמדו במקום העבודה שלו, הוא התעסק עם השודדים של המאה העשרים. ולמה לו למיקי רוזנטל להתעסק על גדולים ממנו, אם יכול הוא להתעסק בכתבות על נינט או על תופעת הריאליטי. באמת, למה?!
צפיתי בהקרנת הסרט "שיטת השקשוקה" במסגרת התוכנית לעיתונאות ותקשורת מטעם אוניברסיטת חיפה ומטעם איגוד התקשורת והעיתונות בישראל שמנהל אותה היו"ר העיתונאי, נח הלפרין. באירוע 'הון, שלטון ושקשוקה' היה מקום לקבל תשובות לשאלות, למה לו? למה לו למיקי רוזנטל לחקור ולהכין כתבות תחקיר שלאחר מכן מתעלמים מהן? הגענו להקרנה ביודענו שהסרט לא אושר לפרסום בערוצים המסחריים וגם לא בערוץ הממלכתי. סרטו של מיקי רוזנטל הוא סרט ארוך ומייגע, כמעט סרט אימה. אתה יושב בכורסה, מנסה להתרווח, ולמעשה המסך תוקף אותך פעם אחר. השידור מעמיד לפניך תמונה עגומה של מדינה שמתפרקת מנכסיה בזכות "חוכמות" ויוזמות של מי שקרוב לצלחת. בחסות עורכי דין ממולחים מתנתקת המדינה מנכסיה במחירים מצחיקים. גם מי שאינו מבין כלכלה מסוגל להבין שאת "צים" מכרו בעבור נזיד עדשים, את "החברה לישראל" נתנו במתנה, ואת מפעלי ים המלח מכרו במחירי התאבדות וכן הלאה וכן הלאה. ומה, רק מיקי רוזנטל מסוגל לראות ולדווח לנו על השודים לאור יום שמבצעים בעלי ההון למדינתנו הקטנה?
זוהי כנראה, העיתונות המשתלחת במשטרה; זוהי עיתונות שבוחרת להציג עשרות שנים את המורים כמי שפוגעים במערכת החיים שלנו; זוהי עיתונות שמציגה את אשמתם של המורים במידת הצלחת תלמידיהם; זוהי העיתונות שאינה מצליחה לשנות את התודעה הציבורית הכללית ולתרום להצלחת ילדיי ישראל ולהניעם להישגים; זו היא עיתונות שמנסה לגמד את המדינה שלנו; הערכים עליהם צמחנו נרמסו מול עינינו בעשורים האחרונים, לכן לא פלא שהרשות השופטת נתפסת בעינינו כרשות שאין לה ערך רב היום. במו ידינו הרסנו כמעט כל חלקה טובה, ואנו ממשיכים להשחית ולשחוט את החלקות הטובות שעדיין קיימות. כתבות כמו הכתבה הגנוזה של מיקי רוזנטל, כנראה לא יעודדו את העיתונות להמשיך לחקור, נהפוך הוא. סגנון המלחמה כנגד מיקי רוזנטל לא הותיר ברירה אחרת. מי שנלחם בבעלי ההון סופו להיפגע. וזוהי המסקנה המתבקשת מן העיתונות שהציג מיקי רוזנטל. בני משפחתו הקרובים, בנו ורעייתו וחברו הטוב רונאל פישר, התחננו לפניו להפסיק לחקור את מי שבאמת, מנהל לנו את המדינה. ומיקי רוזנטל, כצאצא ללוחם חירות ישראל, המשיך לבצע את המשימה כמו דון קישוט. בהבדל ניכר מאביו, אביו לפחות הצליח לסלול את הדרך למדינה ואילו רוזנטל לא מצליח להתגאות בהישגיו כלוחם.
ביוון של היום מלמדים אותנו כיצד מתנהלת הדמוקרטיה - התפרעויות במשך שבועות כתגובה על הריגה בשוגג של המשטרה. בצרפת יוצאים לרחובות כשעולה מחיר הלחם. אצלנו הכול עובר בשקט. עדיף לנו לא לראות, לא לשמוע ולא לדעת. אצלנו העיתונות דאגה להעביר לנו מסרים מאוד ברורים בשליחות סמויה של בעלי ההון שאין דבר כזה שביתה ראויה, ולכן אין שביתות שמחות אצלנו, אין אצלנו סולידריות באשר לזכויות שמגיעות לעובדים הסוציאליים, או למורים. אנו רק מרימים מעט את הגבות העייפות ושואלים בתימהון "מה, שוב שביתה?" מכפישים את מי שדואג למורים, כשלמעשה לא מתעניינים בדברים האמיתיים.
האמת היא, שאנו מתפשטים מהנכסים התרבותיים שלנו. אחת הדוגמאות הראשונות בסרטו של מיקי רוזנטל היא השקעה באגף חדש של סמי עופר במוזיאון תל אביב ובתמורה, הנצחת שמו על לוח הכניסה למוזיאון או אם נדייק, הסבת שמו של המוזיאון הציבורי למוזיאון סמי ואביבה עופר. המהלך הזה, יש להדגיש, נעצר. בסרט ניתן לראות בברור כיצד מיקי רוזנטל רץ בעקבות המנהלים של המוזיאון ועיריית תל אביב ומנסה לראיין את האחראיים למחטף. בסופו של התהליך המוזיאון חזר במלואו לידיים הציבוריות.
מוזר היה לראות בסרט "תותחים" מהרשות הממלכתית עוברים לשרת את משפחת עופר. מוזר היה לראות את הח"כ לשעבר אלי גולדשמיט מתראיין כנציג משפחת עופר. מוזר היה לראות שפקידי האוצר אלה, שעסקו בחתימת ההסכמים עם משפחת עופר, עובדים בעבור המשפחה לאחר תום כהונתם. יכול להיות שאין צורך להיות שודד בנקים באמת, כדי לזכות בהטבות כספיות? יכול להיות ששודד בנקים חלף מן העולם במובן הישן "והטוב" של המילה? יכול להיות ששוד לאור יום צריך להתבצע בסכומים ענקיים של מיליארדים ואנו בסך הכול לא מצליחים להגדיר את הסכומים הענקיים הללו ולכן אנו אדישים אליהם?
מדוע אנו כאומה, אדישים לתופעה הזאת של קבוצה נבחרת ומצומצמת, מספר משפחות, שקיבלו את השליטה עלינו, ומדוע נוח לנו עם השליטה הזאת? למעשה, אנו משרתים אותם והם נהנים מאיתנו. אנו הנתינים שלהם מבלי שבחרנו בהם. וגם אם נבחר מישהו אחר לשלטון, לעולם הם יימצאו שם, ולעולם הם יבחרו לנהל את המשאבים שלנו כרצונם כיוון שמסרנו בידם את היקר לנו, אפילו את בריאותנו.
בסרט ניתן להבין שיש אפשרות אחרת. קחו לדוגמה את אירופה; בהולנד מקפידים על בריאותם של האזרחים. מפעלי כימיקלים לא פולטים זיהומים לאוויר. אצלנו מציאות אחרת. במפעלי ים המלח ומפעלים הכימיים שנמצאים בנגב אין אכיפה של תקנים בינלאומיים להגנה על בריאותם של תושבי האזור. לא פלא, שבימים אלה יש קריאה של הורים לחיילים במשרתים בבסיס סמוך לרמת חובב. ההורים מתריעים על סכנה הטמונה באימונים בבסיס שרמת התחלואה בסרטן בו היא מן הגבוהות בארץ. וכאן יש לשבח את העיתונות החוקרת שהביאה זאת לידיעת הציבור. אבל אין לשכוח שהידיעות הגיעו בעקבות תלונות של הורים לחיילים. הורים לחיילים עדיין ערך במדינתנו. הבדואים בנגב סובלים מכך ואין כמעט פה ממלכתי שיעז לקחת אחריות על מחדלים של המדינה כלפי התושבים הללו.
מיקי רוזנטל אינו בוחר להכין את כתבותיו על-פי מידת ההצלחה, אלא על-פי גודל העוול; זה בא מהבטן, הוא אומר בתום הקרנת הסרט. התקווה שלו היא שיתנהל דיון ציבורי אמיתי בעקבות התחקירים שלו. הוא טוען שהסרט נעשה לא נגד משפחת עופר אלא נגד כולנו. האילמים, העיוורים והחירשים. אנו, שאין לנו עניין לדעת מה מתרחש במדינה שלנו. אנו שצמצמנו את יכולתנו להבין רק מה שקורה לנו סביב דל"ת אמותינו. דרורה בן דב, יו"ר וועדת ההסברה הבינלאומית באיגוד התקשורת, שהשתתפה בפאנל השאלות עם צורי דורון דדוש, יו"ר תא צוותי הטלוויזיה באיגוד, הטיבה לתאר אותנו כבדידים. התפרקנו מן הקולקטיב ונוח לנו להיות בדידים. אנו מתקשים להתלכד ולשוב לראות את עצמנו כבעלי ישות אחרת.
אחד מאורחי הערב, סגן יושב-ראש הכנסת, ח"כ יצחק זיו מתנועת הגמלאים, יצא מגדרו בתום הערב והציע לרוזנטל להצטרף לכנסת. יכול להיות שההצעה להצטרף לכנסת עשויה להרגיע את הרוח הלוחמנית של מיקי רוזנטל כפי שקרה לעיתונאית הלוחמת שלי יחימוביץ'.
ניסיונו של מיקי רוזנטל לשנות את התודעה הציבורית בארץ הוא ניסיון אמיתי, ניסיון שעלה לו במחיר אישי כבד. מיקי רוזנטל יישאר בצד של התקשורת הלוחמנית. יחד עם זאת הניסיון הזה שלו בסרטו "שיטת השקשוקה", עשוי להרתיע את העיתונות, "מה אנו צריכים זאת?"
ניתן להרהר בבעייתיות שיש בחשיפת רעות חולות בחברה שלנו. וניתן לערער על תפיסת עולמו של מיקי רוזנטל, שמנסה להפתיע אותנו עם העובדות שבוודאי היו ידועות לנו בחלק מן המקרים. הבעיה היא אחרת. אנו כעם רגילים כבר ששודדים אותנו. שודדים אותנו בכל מקום. ברשות המקומית, בבנקים, בתשלומים השונים ובריביות המטורפות. אין לנו כמעט אפשרות להשתנות. כל כך התרגלנו למצב הנוכחי שאנו נקבל עלינו כל דין רק כדי שנוכל להמשיך לחיות את חיינו השקטים. גם כשאנו נלחמים על מקומנו באזור הזה, כן, גם בתחום הזה אנו מעדיפים שזה לא יהיה קרוב לביתנו. אם בפריפריה יש ירי, אנו לא קמים וזועקים את עוול שנגרם להם. כשהוסיפו לאשדוד מערכת התרעה של צבע אדום, לא הזיז לנו בכלל. אנו רדומים, ישנים טוב בלילות כי זה לא נוגע לנו.
כך לגבי כל שטחי חיינו. אנו רגילים לכך שמישהו נהנה על חשבוננו. רגילים לכך שמישהו שודד לנו את הכסף בבנק. אולי זה רק אצלי ולא אצלכם?
אולי רק למיקי רוזנטל איכפת ממה שקורה כאן במדינה שלנו?
