מערכת היחסים עם ארה"ב מהווה עמוד שדרה ביטחוני, דיפלומטי, פיננסי, מסחרי וטכנולוגי של ישראל. אבל, לנשיא האמריקני אין בלעדיות על עיצוב מערכת היחסים, גם אם למפלגתו רוב סוחף בשני בתי הקונגרס האמריקני. חלק ניכר מתוכן היחסים מעוצב על-ידי הסנאט ובית הנבחרים, ולעתים אף בניגוד לעמדת הנשיא. למעשה, ישראל אינה נושא חוץ שגרתי ונהנית מתשתית-ערכית-ייחודית שהונחה לפני הקמת ארה"ב ב-1776. מערכת היחסים אינה חד-סטרית, אלא דו-סטרית המניבה פירות לשני הצדדים. איך תושפע מערכת היחסים על-ידי ממשל אובמה?
ההקשר הרחב של יחסי ישראל-ארה"ב
לכאורה, הנשיא אובמה ייהנה מתמיכה אוטומטית של בית נבחרים וסנאט דמוקרטים, אך תקדים קלינטון מוכיח שנשיא אמריקני אינו כל-יכול, גם אם מפלגתו שולטת בקונגרס. המחוקקים האמריקנים נאמנים – בראש ובראשונה – לבוחרים באזורי הבחירה ובמדינות המגיעים לקלפי מדי שנתיים, לעקרון הפרדת הרשויות החזק מנאמנות מפלגתית, לעצמאות המוחלטת של הרשות המחוקקת (לדוגמא, הנשיא אינו קובע מי יהיו מנהיגי המחוקקים) ולמנגנון הריסונים והאיזונים ולביזור הסמכויות המונעים עריצות של הממשל/נשיא. ב-1992 נבחר קלינטון לצד רוב דמוקרטי מוחץ בגבעת הקפיטול, אבל נחישותו לכפות את מדיניותו על המחוקקים הביאה לכישלונו ולרוב רפובליקני בקונגרס ב-1994.
לא כל נשיאי ארה"ב נמנו על ידידי ישראל, אך הקונגרס – הבבואה האמינה ביותר של הציבור האמריקני - מהווה מבצר ידידות שיטתי ובעל-עוצמה מ-1948. הקונגרס הוא "בעל המאה" בוושינגטון וביכולתו לשנות, לעכב וליזום מדיניות. מאז מלחמת ויטנאם, "ווטרגייט", "איראנגייט" והגלובליזציה, מגביר הקונגרס מעורבותו בענייני חוץ. הקונגרס הביא להפסקת מעורבות צבאית אמריקנית בויטנאם, ניקרגואה ואנגולה, לשינוי המדיניות כלפי דרום אפריקה, לפתיחת שערי ברה"מ לעלייה מסיבית, לסיוע חירום לישראל ב-1991, למימון פרויקט "החץ", ועוד. הקונגרס אף התנגד ללחץ הנשיא אייזנהאואר לנסיגה מסיני ב-1957, אך ממשלת ישראל איגפה את הקונגרס משמאל...
הברית בין המדינה היהודית לבין ארה"ב שרדה גם נשיאים ביקורתיים, בעיקר עקב המסד הערכי שהונח במאה ה-17 ע"י פוריטנים בריטים. הם נטשו – לשיטתם – את "מצרים המודרנית", חצו את "ים סוף המודרני" והגיעו ל"כנען החדשה". אבות החוקה האמריקנית שאבו השראה מהתנ"ך, מהאוטונומיה של 12 השבטים, מ-70 הזקנים, מחלוקת הסמכויות בין משה, אהרן ויהושע וממרד המכבים. פסלי משה רבנו מוצבים באולם המליאה של בית הנבחרים ובבית המשפט העליון בוושינגטון, ולוחות הברית מקבלים את פני המבקרים בבנין הקונגרס בבירת טקסס, אוסטין.
עוצמת הקשר הישראלי-אמריקני נובעת גם מעקרון WIN-WIN אסטרטגי, החורג מההקשר הצר של הסכסוך הערבי-ישראלי. מזכיר המדינה לשעבר, הגנרל הייג, טוען שישראל שקולה לנושאת מטוסים אמריקנית הגדולה, החסכונית והקרבית ביותר שאי-אפשר להטביעה, שאין צורך להציב עליה אף חייל אמריקני, העוגנת באזור קריטי לאינטרס האמריקני. היעלמות ישראל תחייב את ארה"ב להציב באזור נושאות מטוסים ועשרות אלפי חיילים בעלות של עשרות מיליארדי דולרים לשנה.
השפעת ממשל אובמה על יחסי ישראל-ארה"ב
יועציו הרשמיים והבלתי-רשמיים של אובמה לענייני חוץ וביטחון, הם בוגרי ממשלי קרטר וקלינטון המאופיינים ע"י ציוני-דרך דרמטיים בתחום הביטחון הלאומי. ממשל קארטר תרם לנפילת השאה הפרסי וסלל את הדרך לעליית חומייני, שגרמה להתפרצות הר געש היורק לבה עד היום. ממשל קלינטון גילה רפיסות כלפי הטרור האיסלאמי מ"מגדלי התאומים הראשון" ב-1993, דרך פיצוץ שגרירויות ארה"ב בקניה ובטנזניה ב-1998 ועד הפיגוע במשחתת אמריקנית ב-2000, שסללה את הדרך ל"מגדלי התאומים השני" ב-2001.
אובמה ויועציו רואים באו"ם – המהווה מגרש ביתי לאויבי ישראל וארה"ב - גורם מרכזי בעיצוב יחסים בינלאומיים. הם רואים בפקידות הבכירה של מחלקת המדינה – הגוף הביקורתי ביותר כלפי ישראל בוושינגטון – אורים ותומים בזירה הבינלאומית. תפישת העולם של מערב אירופה – המהווה זירה בעייתית עבור ישראל - מהווה עבורם גורם לחיקוי, והעולם השלישי (כולל הערבים) נתפש כ"דוד" לעומת העולם המערבי (כולל ישראל) הנתפש כ"גולית".
לפי אובמה, בין הדמוקרטיות המערביות לבין משטרים שאינם דמוקרטים קיים עימות תרבותי ורעיוני, הניתן לטיפול במו"מ דיפלומטי, תגבור סיוע חוץ וקשרי תרבות ומדע, תוך הורדת פרופיל צבאי. חשיבות "נושאת המטוסים הישראלית" יורדת בהתאם. אובמה רואה בטרור המוסלמי איום של מיעוט קיצוני, הנובע – בעיקר – מייאוש כלכלי וגם ממדיניות שגויה של ארה"ב, ומהווה אתגר לרשויות החוק ולקהילה הבינלאומית, יותר מאשר לזרועות הביטחון ולארה"ב.
אובמה רואה בסכסוך הערבי-ישראלי, ולא בערכים, איומים ואינטרסים אזוריים משותפים, את ציר היחסים עם ישראל. הוא משוכנע שהנושא הפלשתיני הוא שורש הסכסוך (למרות שאף מלחמה עם הערבים לא פרצה עקב הנושא הפלשתיני), שורש זעזועי המזרח התיכון (למרות שהם בני 1,400 שנים), יהלום הכתר של המדיניות הערבית (המרעיפה על הפלשתינים מלל ולא משאבים) וגורם מרכזי לטרור המוסלמי (בן 1,400 שנים). לכן, הוא מחייב מעורבות נמרצת של ארה"ב ומצדד בנסיגה לקווי 1949, כולל חלוקת ירושלים. ככל שתעמיק מעורבות ארה"ב, יגבר הלחץ על ישראל, וארה"ב תהפוך ליותר ניטראלית ופחות-בעלת-ברית-מיוחדת של ישראל.
אבל, יכולת אובמה לעסוק בסכסוך הערבי-ישראלי תתכווץ עקב אתגרי פנים (כלכלה מרוסקת) וחוץ (מלחמות עירק ואפגניסטן, טרור מוסלמי, אירן, רוסיה, סין וכו'), ותצטמצם לאור מגבלות כוח הנשיאות ומעמדה הייחודי של ישראל בציבור האמריקני ובקרב נציגיו בקונגרס. האם ישראל תמנף את המצב כדי להימנע מ"ויתורים מכאיבים", או שמא תעודד את אובמה למעורבות מונחית קווי 1949?
