בתום השבוע הראשון של מבצע "עופרת יצוקה" ניתן כבר לסכם מספר תובנות ביניים לגבי החזית האזרחית בישראל. נתון הבסיס לצורך סיכום כזה הוא מספרי השיגורים מהרצועה לעבר העורף האזרחי הישראלי. בששת הימים הראשונים של המבצע שוגרו לשטח ישראל 182 רקטות מאולתרות מסוג קסאם ועוד 65 קטיושות תקניות מסוג גראד, סך-הכל 247 רקטות, המציגות ממוצע של כ-41 רקטות ליום לחימה (בהשוואה ל-9 רקטות ביום ממוצע בכל 2008). לאלה יש להוסיף עוד כ-277 פצצות מרגמה. אלה מספרים נמוכים בהרבה ממה שנצפה בישראל לפני המבצע. הם מייצגים כ-30% מהממוצע היומי של שיגורי הרקטות של חיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה. אומנם השיגורים לעבר אשדוד ובאר שבע משקפים עליית מדרגה משמעותית ביכולות חמאס, מבחינת הטווח. יכולת זו מושגת באמצעות הקטיושות התקניות שהוברחו לרצועה, חלקן, כנראה, בחודשי הרגיעה. אולם, עדיין נכון לזכור כי כל השיגורים מהרצועה גרמו עד כה ל-4 הרוגים בישראל (8 בכל שנת 2008) וכמה עשרות פצועים.
נתונים אלה חשובים בבחינת המשמעויות של השבוע הראשון ללחימה בחזית האזרחית. אין המדובר בנס מאוחר של חנוכה. מספר השיגורים והפגיעות, הנמוך יחסית, הוא תוצאה משולבת של תקיפות חיל האוויר ושל המצאי המוגבל יחסית של אמצעי שיגור שבידי חמאס והארגונים האחרים ברצועה. מספר האבידות הנמוך יחסית הוא גם תוצאה של התנהלות נכונה של אזרחי הדרום מול האיום, בהתאם להנחיות פיקוד העורף. אלה ביחד מייצגים מסקנה ראשונה: האיום על החזית האזרחית בדרום, נכון לשעת כתיבת שורות אלה, הוא מוגבל. אומנם שובשה שגרת החיים של מאות אלפי אזרחים הנמצאים תחת איום, אבל שיבוש זה אינו דומה בחומרתו, בהיקפיו, ולכן בתוצאותיו, לזה שהושג על-ידי חיזבאללה במלחמת לבנון השנייה. הוא גם רחוק מלייצג את פוטנציאל האיום הכולל על העורף הישראלי בנסיבות של עימות נרחב.
לכן, אם ניתן להתחיל ולהציג לקחים ראשוניים מאירועי השבוע האחרון בחזית האזרחית, יש לעשות זאת בזהירות ובהתחשב בעוצמתו המוגבלת של האיום עד כה. מה שאירע מתחילת הלחימה אינו מהווה איום ייחוס אופייני לתרחישים עתידיים ולכן גם אינו מתאים לקבלת החלטות עקרוניות ומכלילות בעתיד. עם זאת, אפשר כבר להצביע על כמה תחומים שיחייבו חשיבה מעודכנת מיד לאחר תום הלחימה.
התחום הראשון - הצורך בחיזוק ההגנה האקטיבית הטקטית. עד כה השקיעה מדינת ישראל את עיקר מאמציה והשקעותיה בחיזוק יכולות התקיפה (בעיקר האוויריות) ובמידה פחותה גם בהתעצמות בתחום ההגנה האקטיבית האסטרטגית, לטווחים ארוכים, בעיקר מול האיום האירני. בכל הקשור למקבילה הטקטית התהליך הרבה יותר מהוסס ואיטי. התוצאה היא שנכון לעכשיו, וכנראה גם בעתיד הקרוב - אלא אם תתקבל החלטה לעבור מפיתוח עצמי של מערכת הגנה טקטית לרכישה של מערכות קיימות בשוק - חסרה לישראל יכולת צבאית הגנתית אשר בכוחה לצמצם את מספר השיגורים של רקטות לעבר העורף האזרחי. זו אינה רק שאלה תקציבית. שורש ההיסוס הוא קונספטואלי והוא המחייב עיון מחדש.
התחום השני נוגע להגנה הפסיבית. רק לפני זמן קצר החליטה הממשלה, לאחר היסוסים רבים ודחיות חוזרות ונשנות על הרחבת המיגון בעוטף עזה בסכום של 600 מיליון שקל. ברור, כי להחלטה זו לא הייתה שום משמעות על העימות הנוכחי ויישומה יארך תקופה ארוכה. אומנם חזינו באלתורים מעניינים בשטח בכל הקשור במיגון זמני באתרים מרוחקים שהמיגון בהם היה חסר בעליל. אולם בתחום זה לא נעשה די. המדובר בהשקעה בעלת משמעויות המיועדות לחזק את תחושת הביטחון האישי והקהילתי, גם מעבר לתחום ההגנה הפיזית.
התחום השלישי קשור לתפקודו ואחריותו של פיקוד העורף. ככלל, זוכה פיקוד העורף לתשבחות מוצדקות על פריסתו והתנהלותו בשטח. הדבר נכון גם לתחום ההסברה לאזרחים, כמותית ואיכותית, גם לתחום הסיוע הישיר לרשויות המקומיות, בעיקר באמצעות החידוש החשוב של יחידות הקשר לרשויות (יקל"ר) וגם לתחום הסיוע הישיר לאוכלוסיה במצוקה. עם זאת, המבחן של פיקוד העורף עד כה הוא, כאמור, מצומצם בהיקפו ובאיכויותיו, וניכר כי בכל הקשור להכנה המוקדמת הוא השקיע, מטבע הדברים, בעיקר ביישובים הקרובים יותר לרצועת עזה. היישובים המרוחקים והגדולים יותר, כמו באר שבע ואשדוד הגיעו לעימות הנוכחי ברמת מוכנות נמוכה יותר, למרות שדיבורים על האיום המתרחב אליהם הושמעו כבר לפני פרוץ העימות. אולם מעבר לכל אלה עולה שאלה עיקרית: באיזו מידה פיקוד העורף אכן צריך ויכול להיות הגורם המוסמך האחראי (כפי שקובע החוק הנוכחי מ-1951
1) על ניהול שגרת החירום במדינת ישראל? האם נכון וראוי כי קציני צה"ל הם שיחליטו - כדוגמה - על השבתת מערכת החינוך? ברור שהמקצועיות של פיקוד העורף בתחומיו חייבת לשמש תשומה מכרעת בשיקולים הכוללים. אולם מן הראוי ששאלות מסוג זה, להן משמעויות אזרחיות, כלכליות וחברתיות נרחבות, יוכרעו על-ידי גורם אזרחי.
התחום הרביעי מצוי בחצרן של הרשויות המקומיות. תפקודן של הרשויות המקומיות בעימות הנוכחי מצביע על שיפור ניכר בהשוואה לעבר. הן מוכנות יותר, מתפקדות בצורה טובה ויעילה הרבה יותר ובעיקר: מקרינות לציבור שלהן ולאזרחי המדינה כולה מידה ראויה של ביטחון, יציבות ויעילות. יש לכך חשיבות מכרעת בזמן חירום. מתכונת התנהלותה של הרשות המקומית, כגורם האמור לרכז את כלל הפעילויות מול הגורמים הרבים הפועלים בשטח, הממלכתיים וההתנדבותיים, היא מפתח ראשי להצלחה או לכישלון. במיוחד בולטת בשבוע האחרון המנהיגות המקומית, לא רק בפתרון ראוי של מרבית הבעיות המוצגות בפניה, אלא - מה שחשוב גם ברמה הלאומית - בהבניה ובהובלה של איתנותו של הציבור האזרחי המקומי. יש לכך תרומה מכרעת ליצירת החוסן הלאומי.
התחום החמישי עוסק בהתנהלותה של התקשורת הישראלית. בתמצית: גם בנתונים של תקשורת מסחרית ותחרותית, יש מקום לגלות אחריות ואיפוק בהצגה מוקצנת של פגיעות בעורף האזרחי. למה שמוצג בתקשורת יש לעתים קרובות השפעה חזקה - יותר מגורמים אחרים - על מצב הרוח הלאומי.
בסיכום נציין כי בנתונים של איום מוגבל כפי שהתגלה בשבוע הראשון למבצע "עופרת יצוקה" תיפקדה החזית האזרחית, על כל מרכיביה, בצורה סבירה. התוצאה החשובה - שימור גבוה של החוסן הלאומי והמורל הציבורי בישראל. משמעות הדבר: הפגנת תמיכה רחבה בהנהגה האזרחית והצבאית, ללא הצגת מגבלה של ממש על חופש ההחלטה של הממשלה ומרווח הפעולה של צה"ל. עם זאת, חשוב לזכור שמרכיב חיוני זה הוא בעל פוטנציאל גבוה של תנודתיות, ועלול להיות מושפע במהירות יחסית משינויים בפני המערכה.
