|
כדי להבין ולדון בסוגיית התקשורת, מטרותיה ויעדיה, רצוי לעיין תחילה במסגרת ובכללים שקבעה מועצת העיתונות בישראל.
האמנה (של מועצת העיתונות) - עליה חתומים נציגי הציבור, נציגי המו"לים, העורכים ונציגי העיתונאים.
א. מועצת העיתונות מופקדת ומוסמכת, לשמור על ערכי עיתונות חופשית - ובכללם חופש האינפורמציה, חופש הביטוי וחופש הבעת הדעה בישראל ועל שמירת התנאים לקיומה.
ב. מועצת העיתונות מופקדת ומוסמכת, להבטיח נאמנות לעקרונות האתיקה העיתונאית, מצד כל העוסקים בעיתונות ועל קביעת אמות מידה המושתתות על מחויבות מוחלטת לאמת, לדיוק, להגינות, להגנה על כבוד האדם ולכיבוד צנעת הפרט - ואכיפתן.
ביוני שנת 1966 - פורסמו שני מסמכי היסוד של מועצת העיתונות ובדצמבר שנת 1999 - פרסמה מועצת העיתונות את תקנון האתיקה המקצועית של העיתונות בנוסח מתוקן (על שני חלקיו), ובה כללי התנהגות עקרוניים לפעילות השוטפת של התקשורת והעיתונאים.
ואלה הסעיפים העיקריים בתקנון:
סעיף 2 - חופש העיתונות
עיתון ועיתונאי יהיו נאמנים לחופש העיתונות ולזכות הציבור לדעת, בהגישם לציבור שירות מקצועי בפרסום מדוייק הוגן ואחראי של ידיעות ודעות.
סעיף 3
א. עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא.
סעיף 5
א. לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה, לפי נסיבות העניין.
סעיף 19
לא יונחו עיתון ועיתונאי במילוי תפקידם על-ידי כל גורם חיצוני שאינו גלוי ובמיוחד לא על-ידי מפרסמים וגופים שלטוניים כלכליים ופוליטיים.
על סמך הכללים האלה - יכול הציבור לעשות חשבון לעבר ולהווה, ולהתרשם מאותם המקרים שבהם הוא ראה, קרא, חווה בעצמו מקרים בהם הסיקור, הגילוי, הביקורת או ההגשה, היו הוגנים, מאוזנים, ללא לחצים חיצוניים, ללא ערבוב ושיקולים אישיים או פוליטיים בהתאם להשקפת עולמו של העיתונאי או העיתון - ולשפוט את מהימנות הידיעה או מגישה.
עיתונות בזמן שלום
כללי האתיקה המקצועית, כמפורט לעיל, ברורים וחדים, אך רבים מדי המקרים בהם העיתונאים, לפעמים בתום לב ולפעמים בריש גלי, או מתוך כוונה ומודעות, חורגים מכללים אלה, בשל מטרות אישיות, אגו, תחרות, פרסום ולפעמים השקפות פוליטיות.
חריגות אלה קיימות גם בזמן מלחמה, אך במינון נמוך יותר, מאשר בסיקור העיתונאי השוטף בזמן שלום, והדברים ברורים. לא פעם נתקלנו ב"פשלות" עיתונאיות או בלשון המקצועית "ברווזים עיתונאיים", שגרמו נזק אישי, מסחרי, חברתי, משפחתי ואפילו פוליטי - בדיווח או סיקור לא נכון או לא מדוייק דיו של אירועים, עובדות או התבטאויות, שתפסו כותרות ראשיות.
לתחום הזה שייכים כמה תחקירים מרכזיים שנעשו בחופזה, ללא בדיקה מעמיקה ובעיקר ללא סבלנות (בשל תחרות, רייטינג, סקופים), שהביאו לתוצאות עגומות, כמו: התאבדות מהנדס מע"צ בצפון, עקב תאונת אוטובוס פנויים פנויות, או זיכוי האובייקט של הכתבה תוך הדגשה שהנתונים שהתגלו במהלך המשפט אינם תואמים לכתבות ולעובדות שהובאו לציבור.
לעניין זה ניתן להוסיף גם "הפשלה" בפרשת הקצין, הילדה ווידוא הריגה, הזמר "השרוף", שהתברר לא רק כ"ברווז" אלא כ"גימיק" מקצועי שתפס תאוצה וכותרות יפות.
מבין הפוליטיקאים, המודלף, המושמץ, ובעל המאזן הגרוע ביותר, מבחינת ההגינות המקצועית הוא ללא ספק יו"ר האופוזיציה הנוכחי ח"כ בנימין נתניהו, לשעבר ראש הממשלה.
המקרים רבים ואסתפק בשלוש דוגמאות בולטות:
א. בראיון לעיתון ערב - סיפר נתניהו כי בילדותו שיחק כדורגל עם חבריו ליד מחנה צבאי אנגלי בירושלים (הכוונה למחנה שנלר, הידוע בלב ירושלים).
כותרת העיתון הדגישה באותיות גדולות שנתניהו שיחק כדורגל עם חיילים אנגליים מהירי מחשבה וידע מתמטי, עשו חשבון כי נתניהו עוד לא נולד שחיילים אנגליים היו במחנה שנלר. מסקנה: ביבי - פנטזיונר שקרן שמחפש תהילה ופרסום שווא.
שבועיים לאחר פרסום המאמר, עקב פנייה לעיתון ובדיקת תמלילי ההקלטה, התברר ללא ספק - העיתונאי טעה והטעה.
העיתון התנצל - במודעה קטנה ושולית (בניגוד לחוק שנקבע בנושא זה), אך עד היום מרבים עיתונאים ופוליטיקאים לצטט מקרה זה כדוגמא, למרות שהם יודעים את האמת.
ב. מקרה בולט נוסף היה התיק הסודי שחשף שבועון/מוסף לגבי שמו תפקידו ועיסוקו של נתניהו, בארה"ב, הלקוח מתיק ביטוח הלאומי בארה"ב, שעשה כותרות ענק משך זמן ממושך, ואפילו ח"כ דליה איציק, לפני שנדדה וערקה לקדימה, מעל בימת הכנסת בקול דרמטי וסמכותי כיאה למורה מחנכת הצהירה בחשיבות תהומית ושאלה: מי אתה ביבי נתניהו?
התוצאה: התברר שמדובר "בברווז עיתונאי" שהטעה את הציבור, את המבקרים והפוליטיקאים שקנו את הסיפור בחדווה ובעיניים עצומות ולא מצאו עוז רוח והגינות מקצועית וחברות לבקש ממנו סליחה פומבית.
העיתונאית החוקרת האמיצה פוטרה בלית ברירה מהעיתון.
ג. המקרה הכמעט אחרון - במלחמת לבנון השנייה נתבקש ביבי נתניהו, על-ידי יו"ר הכנסת ח"כ דליה איציק, לצאת ללונדון למטרות הסברה למען מדינת ישראל, כמסבירן מס' 1 של המדינה, קשריו, יכולת הנאום שלו, וקשריו עם מדינאי העולם ואירופה במיוחד.
הצלחתו במשימה הייתה מרשימה על דעת כולם, אבל העיתונות והתקשורת מצאה לנכון להדגיש, בכתבות, בשליחת כתב מיוחד ללונדון לצורך כתבה, את מנעמי החיים, המלון היוקרתי, הכביסה והפן של שרה נתניהו מכספי הציבור וכמעט אף מילה על השליחות והצלחתה.
והשאלה היא: גם אם נעשו טעויות ומעידות איפה האיזון? איפה ההגינות? איפה סיקור והדגשת העובדות במלואן, כדי שגם הציבור יוכל לשפוט ולא יסתמך על חוות דעת עיתונאית, משוחדת וחד-צדדית.
דרך אגב, גישה זו לא הייתה רק מנת חלקו של נתניהו, אלא גם של אנשי ציבור ופוליטיקאים אחרים מכל המפלגות, אבל אין בכך נחמה או מילה טובה בנושא זה לתקשורת.
בתאריך 6.1.2008 - פורסם בעיתונות פסק דין של בית משפט השלום בתל אביב, מפי השופטת דורית שפירא, המותח ביקורת על ערוץ 10 בגלל כתבת הפדופילים, בה כיכב הכתב דוב גילהר, שהיה היפר-אקטיבי, היפר-תוקפני, ובעיקר מילא את כל התפקידים של מערכת אכיפת החוק, לאמור: חקירה, גילוי, מעצר והרשעה בטרם משפט.
וכך אומר בית המשפט:
במדינה דמוקרטית על התקשורת לבצע תפקידה במקצועיות, מוסריות, לדווח על חדשות מבלי שתיצור אותן" ובהמשך: "אין להשלים עם מציאות, שבה מוכרע דינו, של אדם לשבט או לחסד, באמצעות התקשורת ללא בקרה של גורמי אכיפה מוסמכים".
הוא שאמרתי לעיל - המילים מדברות בעד עצמן אבל הבעיה היא שהכתב הספציפי אינו לבד ויש עוד כמותו, חלקם לא ננזפו ולא פוטרו או הושעו על-ידי הממונים עליהם, ראשי המערכת והעיתונים.
תקשורת בזמן מלחמה:
אחרי מלחמת לבנון השנייה, מונתה שופטת בית המשפט העליון לשעבר, הגב' דליה דורנר נשיאת מועצת העיתונות בישראל, כיו"ר ועדה ציבורית לדון בתפקודה של התקשורת במזמן מלחמה. המסקנות בחלקן לא היו, מלהיבות במיוחד, מתברר שהייתה "ברברת" מיותרת, "קשקשת" מיותרת, תוך הפרת כללים בסיסיים, של צנזורה, ביטחון שדה, תוך חשש לפגיעה ביטחונית באזרחי העורף ואולי גם בכוחות הלוחמים.
לציין, שהתקשורת, אך בעיקר צה"ל, למד לקחים מהמלחמה ההיא ובמלחמת עזה השנייה, יש יותר עמימות, ערפל קרב, אין ראיונות מיותרים, אם בכלל של קציני צבא בסדיר ומפקדים בכירים בראשותם של הרמטכ"ל סגנו ואלופי הפיקודים.
עמימות וערפל קרב - לא טובים לתקשורת. העיתונאים הפרשנים מתוסכלים ומעוצבנים, אך זה טוב מאוד ויעיל מאוד לצה"ל למרות שזכות הציבור לדעת מוגבלת בשל כך. ראה בעניין זה את מלחמת פוקלנד ואת מלחמות המפרץ ה-I ו-II לעניין תקשורת בזמן מלחמה.
זכות הציבור לדעת - הוא עקרון ברזל חיוני, אך לא נאמר, כי הציבור צריך לדעת מייד, הכל "און-ליין" בזמן ההתרחשות, במיוחד בשדה הקרב. זכות הציבור, זכות העיתונאים לאינפורמציה, לא נפגעות כאשר המידע מגיע בשלב יותר מאוחר, כאשר הוא מאומת, מהימן ובעיתוי סביר.
לכן, טוב עשה הרמטכ"ל ודובר צה"ל כאשר פרסמו את דבר הטעות הטרגית של ירי על כוחותינו על-ידי כוחותינו, מה שקרוי בלשון המקצועית "אש על כוחותינו", סמוך לאחר שהתמונה התבררה לאשורה. גם כדי לתת פרסום אמת ואמין ומהיר כדי למנוע התפשטות שמועות ופאניקה מיותרות וגם בשל לא לתת לאויב החמאסי לנצל את האירוע להתפארות שווא ולסיפורי גבורה נוסח לילות ערב.
בנושא זה של טעויות ירי (או ירי על כוחותינו) - יש לציין, שלכל אורך ההיסטוריה הצבאית שלנו ושל הצבאות הזרים המודרניים היו וישנן טעויות, חלקן טרגיות ופגיעה בנפש. הדוגמאות לכך רבות, גם בימי מלחמה ובימי שלום בזמן אימונים, וזה חלק בלתי נפרד, מעין ספחים של העיסוק הצבאי ועשיית ניהול מלחמות.
תפקידם של הכתבים הצבאיים: במיוחד בזמן מלחמה הוא קשה, אחראי ודורש בגרות, בשלות, איזון ומקצועיות. יש להדגיש כי שלושת הכתבים הקבועים והוותיקים של שלוש הרשתות, רוני דניאל, אלון בן דוד, יואב לימור - עושים מלאכה נאמנה ומקצועית תוך מסירת נתונים ברורים מקיפים, עד כמה שהדבר ניתן בנסיבות המקרה ומגבלות צה"ל. אך קשה לומר זאת על יתר הכתבים הצעירים, הלא מנוסים, שפוזרו וגוייסו לצורך מילוי המשימות והפריסה הנרחבת בשטח. בעיקר נכשלים הצעירים בניסיונות הדיווח הענייני היבש המקצועי הטהור, תוך ניסיון לתיאורים, תוספות ו"דברת יתר", כדי למלא זמן שידור שניתן להם וחלקם אולי גם כדי לקדם עצמם או להתבלט בהזדמנות הנדירה שניתנה להם.
הטענה של כמה מהמבקרים והפרשנים, שפרשנים כמו רוני דניאל או אלון בן דוד, הם שלוחה או יד ארוכה של צה"ל ודוברו או אפילו מגוייסים, ולכן מדווחים בהתאם, היא לא רק מרושעת, לא מדוייקת ולוקה במקצועיות ובהבנת המקצוע. לעומת זאת, חלק מהמגישים הצעירים והלא חשובים במיוחד, בזמן רגיעה, המנסים לעשות רושם על הציבור ולקדם עצמם, כושלים בשאלות הנלוות, מביכות, פרשנויות והערות אישיות שלא במקומן ובמיוחד, מעוררים סלידה והתנגדות, המגישים והפרשנים "החכמולוגים" שנדמה להם שהם יודעים הכל יותר טוב מכולם.
המאזינים או הפרשנים שנתבקשו לאולפנים, ביניהם קציני צבא ותיקי קרבות, קצינים קרביים צעירים שהשתתפו בקרבות מלחמת לבנון השנייה, האינתיפאדות ועזה - לא יודעים לפעמים, איך להתמודד עם שאלות מביכות ולא ענייניות לנושא.
לעניין זה נראה לי, שזה תפקידם של העורכים האחראיים להעמיד אותם במקום הראוי ולרסן את אלה החורגים מה"היפר-אקטיביים" שחורגים מהמקובל.
צירוף עיתונאים לכוחות הנלחמים:
יש חשיבות לדיווחים מהשטח, במיוחד דיווחי אמת, נוסח: "תמונה אחת שווה אלף מילים וכדורים", אך זה צריך להיעשות בבקרה ובשיקול דעת צה"ל ודוברו. הכנסת נציגי התקשורת לאזור קרבות היא בעייתית, אך גם חיונית להסברה ולהבנת תמונת השטח, גם אם זה נעשה בבקרה. זה טוב לצה"ל, טוב להסברה, ומניעת סיפורי זוועה או אמצאות, וכדי למנוע סיפורים ודיווחים נוסח הסרט "ג'נין - ג'נין".
כדי למנוע אי הבנה או אי הבנת הנקרא:
עיתונות חופשית, עצמאית, אמיצה לא תלויה, לא מושפעת מכוחות זרים בעלי עוצמה, הם אבני יסוד בעיתונות של חברה דמוקרטית.
אבל עליה לפעול, גם בשלום, ובמיוחד במלחמה, לא כעיתונות מגוייסת אלא כמדווחת, סוקרת, אובייקטיבית, הוגנת, בהתאם לעקרונות וכללי מועצת העיתונות, ולהשאיר את הביקורת, התיקונים המתבקשים, לאחר סיום המלחמה.
בינתיים - להצדיע לצה"ל ולמפקדיו ויתר כוחות הביטחון - העושים במלאכה.
נקודות למחשבה:
1. ביקורת, הסתייגות, הבעת דעה שונה - היא חלק מעיתונות חופשית וחופש הבעת דעה, אבל דברי הבל, איוולת ודברי בלע, במעטה אינטלקטואלי כביכול, במסגרת הבעת דעה שכולה הסתה, שטנה ואיבה למדינה ולצה"ל, על כך אין סליחה ומחילה אלא הוקעה.
2. המאמר שפירסם הידוען סוג ב', יונתן גפן, תוך כדי המלחמה בעזה, בו כינה את שר הביטחון ברק, טייסי וחיילי צה"ל - כפושעי מלחמה והרבה מעבר לכך, מוכיחה בעליל שהידע שלו באלכוהול ובסמים למיניהם, הרבה יותר מעמיק ממשפט בינלאומי ופוליטיקה.
3. כך גם דעותיהם של העיתונאי גדעון לוי וקומץ של שמאלנים רדיקאליים המפגינים ומשמיעים את דעותיהם מול כלי התקשורת ובמיוחד כלי התקשורת בחו"ל.
4. טוב עשה עורך מעריב הראשי והבעלים עפר נמרודי שפרסם מאמר תגובה והתנצלות בשם עיתון מעריב על הכתבה של יונתן גפן. לדעתי, השלב השני צריך להיות פיטוריו או שהציבור יחרים את העיתון או את הכותב. |
