שאלת אחריותו האישית של העיתונאי עמדה במוקד דיון שנערך שלשום (8.4.14) בכנס השנתי לסוגיות הון-שלטון-עיתונות.
הדיון, שנערך ביוזמת העמותה לדמוקרטיה מתקדמת זו השנה השלישית ברציפות, נפתח בשאלה קשה שהפנה העיתונאי אבנר הופשטיין ליהודה יפרח, העורך המשפטי של "
מקור ראשון". ה
עיתון שלך, אמר לו הופשטיין, נמכר בימים אלה ל
שלדון אדלסון, הבעלים של ישראל היום. האם תוכלו אתה ועמיתיך לשמור על עצמאות מערכתית גם תחת הבעלים החדשים?
יפרח, שדיבר בשבח העצמאות שניתנה בשנים האחרונות לעיתונאי "מקור ראשון", היה אופטימי. "זה כל-כך מוטמע באתוס של העיתון ובצורת העבודה של העיתונאים", אמר ביחס לחופש שממנו נהנים עובדי "מקור ראשון", "שגם לרוכשים ברור לחלוטין שזה ה-דנ"א של העיתון והם לא יכולים לגעת בו".
בהמשך הוסיף יפרח כי לדעתו החופש שמאפיין את העבודה ב"מקור ראשון" לא ישתנה גם תחת שליטתו של אדלסון. "גם אם יהיו לחצים כאלה ואחרים", אמר, "בסופו של דבר אלה עובדים שגם מוכנים לפעמים לשים את המפתחות ולהגיד: 'יש מקומות שאליהם אני לא מוכן להיכנס'".
העורך המשפטי של "מקור ראשון" לא הסתיר את סלידתו מהעיתון הנוסף של הבעלים החדשים, ואמר כי הן ישראל היום והן
ידיעות אחרונות חסרי אתיקה עיתונאית.
"אני לא חושבת שאפשר ליצור משוואה בין 'ישראל היום' ל'ידיעות אחרונות'", טענה מנגד חוקרת התקשורת ענת באלינט. "אי-אפשר להשוות את העוצמה הכלכלית של שלדון אדלסון לזו של נוני מוזס", הוסיפה. לדבריה, "'ישראל היום' הוא עיתון ללא מודל כלכלי, זה דבר מסוכן. אין לו מחויבות להגיע לרווחיות, הוא לא מסתכל על ההיבטים האלו וככזה הוא מחריב פה את שוק העיתונות".
היועץ הפוליטי לשעבר אלדד יניב טען מנגד כי
ארנון (נוני) מוזס, הבעלים של ידיעות אחרונות, מסוכן לא פחות מאדלסון. "'ישראל היום' הוא לא עיתון וצריך להפסיק לקרוא לו עיתון ומי שעובד ב'ישראל היום' הוא עיתונאי אבל הוא לא מתפקד בישראל היום כעיתונאי", אמר יניב, אך בהמשך הוסיף כי כפי שישראל היום תומך ללא הרף בנתניהו ומבקר את מי שעלול לסכן את מעמדו של ראש הממשלה, כך גם עיתונו של מוזס "תומך באיש פוליטי אחד, שאין לו שם". לדברי יניב, "האיש הזה נקרא 'האיש שיפיל את
בנימין נתניהו'. פעם זה
יאיר לפיד, היום זה
משה כחלון, לפני כמה ימים חשבנו שזה דיסקין".
"אפשר להתווכח אם זה עיתון או לא עיתון, אבל בהחלט בשני המקומות יש עיתונאים. חלקם מכפיפים את גוום ואחרים לא", אמר שוקי טאוסיג, עורך אתר "העין השביעית". טאוסיג הזכיר את
הראיון שהעניקה לאחרונה הדס שטייף להארץ, ובו התייחסה לתקופה שבה עבדה בישראל היום. "הרגשתי שלא נותנים במה מספקת למה שיש לי להגיד ושהביקורת שלי על המשטרה לא באה לידי ביטוי", אמרה שטייף להארץ. "הסבירו לי שהעיתון רוצה דיווחים חיוביים ושהמדיניות היא לפרגן למפכ"ל (
יוחנן דנינו), אז הבנתי שאין לי מה לעשות שם. זאת לא אני".
"היא עזבה אחרי שאמרו לה את זה", הדגיש טאוסיג. "עמיתה, שמן הסתם נאמר לו אותו הדבר, לא עזב. יש עיתונאים ויש עיתונאים".
רלוקה גנאה, נציגת ארגון AVAAZ בישראל ומי שעמדה מאחורי ניסיון להקים
מיזם תחקירים עצמאי טענה מנגד כי אין לצפות מעיתונאים ללחום במלחמה זו על חשבון כיסם הפרטי. "יש בעיה בלהפנות את האצבע המאשימה לעיתונאים", אמרה. "אנשים שמפרנסים משפחות, ויש להם עבודה ומסלול חיים שהם הולכים בו, לצפות מהם לעמוד על שלהם במעמד הזה שכופים עליהם לא לפרסם משהו או כן לפרסם משהו זה לא הוגן. הבעיה היא במודל של המו"לות ולא בעיתונאים עצמם".
היועץ המשפטי של עמותת הצלחה,
אלעד מן, שאל אותה: "האם זה פחות פייר להציב את הדילמה הזו לעיתונאי מאשר בפני פועל ייצור שמשתכר שכר מינימום במפעל לייצור מזון שאומרים לו תשתמש במוצרים פגומים. למה מעיתונאי אנחנו מוכנים לקבל את התירוץ הזה שהוא צריך לפרנס משפחה, וממישהו אחר לא?".
"אני לא מצפה מעיתונאים לפחות, אבל גם לא ליותר", השיבה גנאה. לדבריה, המפתח לפתרון הבעיה הוא במתן תנאי עבודה הוגנים לעיתונאים, שיבטיחו את עצמאותם.
"השיח על מבנה המו"לות הוא שיח בעייתי", טען מנגד יפרח, "כי בסופו של דבר שלדון אדלסון הוא לכאורה אותו צדיק, אדם פילנתרופ שמביא מהונו ומוכן לבוא ולתרום מכספו". לדעת יפרח, "אין איזשהו מודל מנצח, כי בסופו של דבר כל מודל שנבחר, בפועל יכול לעבור תהליך של הזניה". את הפתרון מציע יפרח לחפש בעיתונאי הפרטי.
