הטור של פריצי

גדעון לוי מעיתון 'הארץ' מואשם על-ידי רבים, שלא בצדק, כתומך רק בצד הערבי בסיכסוך בעזה (לא בצדק, כי הוא תומך בצד הערבי גם בשאר הסכסוכים). הביקורת הארסית שלו על צה"ל היא באמת חסרת כל פרופורציה, ובמיוחד קשה לקבל את טענותיו המציגות את צה"ל כמי שמחפש לטבוח נשים הרות לבוקר וילדים רכים לצהריים. לוי הפך את עצמו לדובר הילדים המתים; מעשה יפה, רק שבשם זעקתם (הכואבת. כן, לכולנו) הוא מחפה על כל דבר אחר, כולל העובדות. לאור התקדימים, בקרוב הוא בטח יקבל תעודות הוקרה ופרסים מארגוני שלום אירופאים, ובעוד 20 שנה מישהו כבר ימליץ לממשלת ישראל לתת לו פרס על מאבקיו ההומניטארים למען הילדים. מכיוון שזה ממילא יקרה, אז אני בעד שיתנו לו בעתיד את פרס ישראל. רגע. לפני שאתם שורפים את האתר הזה כמחאה, קחו דקה לחשיבה: כדי לתת לו את פרס ישראל בעוד 20 שנה, המדינה תצטרך להתקיים עד אז. אם זה יקרה וגדעון יקבל פרס מממשלה ישראלית, זו תהיה ההוכחה שלא הקשבנו לעצותיו, שלא אימצנו את רעיונותיו ושכן המשכנו להלחם על קיומנו במזה"ת החמוד הזה. אז גם מאלה שלא סובלים אותו אני מבקש: בואו ונעשה כרגע את כל מה שצריך ונדרש, כדי שגדעון לוי כן יוכל לקבל בעתיד פרס מממשלת ישראל.