תערוכת "במשקפיים ורודים"
על אופטימיות, הומור והחצי כוס המלאה
בתיאטרון גבעתיים, רח' דוד רמז 40
אוצרת: איילת אמוראי-בירן. "בבקשה תנסה להפנים, אמר לי המלך בשקט, מי שלא מאמין בצרות, הצרות מאבדות בו עניין" (גבי ניצן, מתוך הספר: "באדולינה").
"אשרי האיש אם בן סופה לרעם פרחה הכלנית לו ולו רק
פעם". (נתן אלתרמן).
סופרים ומשוררים רבים התייחסו לתפיסת המציאות בכתבים שונים, בתערוכה זו הוזמנו אמנים פלסטיים מתחומים שונים: ציור, צילום ופיסול להציג את ראיית עולמם בהתייחס לאופטימיות והומור בתרגומם לשפה החזותית הייחודית ליצירתם.
בחרתי לצטט את שכתב האמן המציג בתערוכה זו, אורי יעקבי, שמביע בצורה הבהירה ביותר את כוונת התערוכה:
בעולמנו כיום ישנן שתי תפיסות עולם, או שתי השקפות עיקריות המנהלות את חיינו.
הראשונה, היא הראיה האופטימית, החיובית, ראיית ה"יש", ראיית הטוב והמיטיב הקיים סביבנו ובתוכנו.
ומאידך-גיסא, הראיה ה"ריאלית"- היא הראיה המציאותית המתבוננת על החיים מתוך הקשיים והבעיות הרבות המצויות בהם.
לתפיסת עולמי, ההגדרה האחרונה היא הפוכה ממש מהמציאות האמתית. מכיוון שהריאליות, המציאות האמתית היא מציאות הטוב, שהוא הקיים היחידי ורק בהעדרו- נהייה רע, כמו שרק העדר האור מביא לחושך, ואילו לחושך כשלעצמו אין באמת קיום, אין החושך יכול לכפות את קיומו על האור, הוא נהייה ממילא רק כשהאור מסתלק, וכך הרע בפני הטוב.
הראיה השלילית אם כך, נובעת מחוסר יכולת, או אולי רצון, להתחבר לטוב הקיים סביבנו ובנו.
אופטימיות איננה נאיביות, היא ריאלית. כשאדם רואה את כל הטוב הקיים בעולמו הוא יותר יצירתי במובן החיובי של המילה, הוא יכול להתפתח, הוא יותר חי. ואם יבחר לראות את השלילי בלבד- חיותו יורדת ויכולתו ליצור חיים חדשים, טובים יותר, יפים יותר- נפסדת.
בהשתתפות האמנים:
יולנדה אנטל, תמי אפשטיין, ויקי אקילוב, לירי בן דב, מקסימה גרליץ, דניאלה וכסלר, דפנה וקסלר, עמנואל זוהר, אורי יעקבי, עליזה פינקל, ורד אבני-קזושנר, אילנה שודרון-מינקוב, פרו שטרסברג,איריס שלם
הגלריה התחתונה של תיאטרון גבעתיים, רח' רמז 40,
פתוח מדי יום בין 10.00 – 17.00 יום שישי:12:30-10:00 ובשעות המופעים.
נעילת התערוכה: 5.6.2014
