"הוא בילה שנים בארה"ב וחלק מהסממנים הישראלים שלו נמחקו... אין לו רקורד מוכח, יש הרגשה שהוא מסתיר דברים, וזה יוצר חרדה", אומר פרופ' משה ליסק ("אקדמיה במצור", עיתון 'תל אביב', 25.9.98); "בדימיון שלי אני רואה את כל דרכו בראשות הממשלה כמזימה קונספירטיבית, זדונית, מקיאבליסטית, מרושעת, מתוכננת, להשתלט על עם ישראל ומדינת ישראל", מתוודה יצחק בן-נר (שם); "גם החיוורון שכיסה את פניו אחרי רצח רבין היה תרגיל במשחק של סוכן המכירות השטני הזה, המתמחה בחיקויים", קובעת דליה רביקוביץ' ("למה, באמת, אנחנו שונאים את נתניהו", "העיר" 14.5.99).
יצירת רושם של נכלוליות, הסתרה, מזימה ושחיתות, מבלי לספק תשתית עובדתית לכך, היא עוד טכניקה להַתְעָבָת מועמד להנהגה. אך שוב, כמו הטכניקה של הקניית אישיות מפלצתית למועמד, שבנוסף על הפרחת שלל "אבחונים אישיותיים" מספקת גם עובדות מפוברקות - גם הטכניקה של הקניית אישיות קונספירטיבית למועמד בנויה הן מטפטוף מתמשך של חווֹת דעת עליו והן מבידוי עובדות המיוחסות לו.
כזו למשל הייתה "פרשת בראון-חברון", שמילאה את אמצעי התקשורת במשך חודשים, תוך יצירת הרושם כאילו היא משתקת את המדינה. הדיל הפוליטי לכאורה סביב מינויו של רוני בראון על-ידי נתניהו לשר המשפטים, תמורת הצבעת ש"ס בעד הסכם חברון, הוצג על-ידי התקשורת - שרתמה לשם כך את פרקליטת המדינה ואת היועץ המשפטי לממשלה - כדיל מאפיונרי חסר תקדים. רק לאחר חודשים ארוכים הסתיימה החקירה בקול ענות חלושה.
כך היה גם באוקטובר 1997, כשנתניהו דיבר קרוב לאוזנו של זקן המקובלים, הרב יצחק כדורי כבד השמיעה, ואמר לו: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים. הם רוצים להפקיד את ביטחוננו בידי הערבים". את הביקורת הלגיטימית והעניינית הזו על תמציתה של דרך אוסלו, הֵריצה התקשורת במשך כמה ימים ללא הרף, כדוגמת הדוגמאות לסכסכנות ערמומית, והצמידה לה את הכינוי "הלחישה" - מילה בעלת ניחוח מסתורי ואפל. ומשניתן הכינוי - ניתן למעשה האות להשתמש בו בכל הזדמנות אפשרית: לאחר שתיקי דיין דיברה בנוכחות אהוד ברק בגנות "האספסוף" תומכי נתניהו, ונתניהו אמר שיש בדברים הללו ביטוי "לשנאת האליטות כלפי קבוצות המיעוטים התומכות בו" - דוּוחה תגובתו של נתניהו בתקשורת במילים "נתניהו שוב לחש", וכך ניתן היה להטות את סדר היום התקשורתי ולחלץ את דיין ואת המחנה הפוליטי שלה מהבוץ.
הוא לא היטלר אבל... באוגוסט 1997 אמר ח"כ העבודה, אפי אושעיה, בישיבה רשמית של סיעתו בכנסת כי צריך "לקפד את ראשו" של נתניהו, ואחריו החרה-החזיק ח"כ העבודה איתן כבל. רק כשהתברר לחבריהם, כי יש בדברים אלה משום עבירה פלילית של הסתה נגד ראש הממשלה - הם ניסו לסגת מהם ותיארו אותם כ"פליטת פה". למחרת הוזעק לאולפן רשת ב' של קול ישראל החידונאי שמוליק רוזן, מי שטבע בזמנו את הביטוי הזה בהקשר בידורי, כדי לטשטש את חומרתו ולסייע לשדרנית ליצור את הרושם שכל העסק הוא בדיחה, מין מחמאה מאוחרת לפופולריות של תוכנית הבידור הוותיקה.
מאז, נבחרות המילים לתיאור נתניהו כרודן מסוכן, המסוגל לרצוח יריבים פוליטיים ולגייס אזרחים לרצח המונים, באופן זהיר: נוהגים להשוותו לרודנים היסטוריים ולרוצחי המונים, מבלי לקבוע כי הוא עצמו כזה, או רומזים לכך שהוא העומד מאחורי רצח רבין. פרופ' ירון אזרחי, למשל, קובע כי "האסטרטגיה של נתניהו דומה לאסטרטגיה של חואן פרון, ששלט בארגנטינה... על-ידי יצירה של פוליטיקה של עוינות, הוא מגיע להישגים אלקטורליים" ("אקדמיה במצור", עיתון "תל אביב" 25.9.98). ואילו יהונתן גפן פשוט "מטמיע" את נתניהו בגוף שלישי רבים מבלי לקרוא לו בשם: "שלוש שנים, ויצחק עדיין נרצח. הוא עדיין נרצח משום שאלה שהסיתו נגדו בנאומי בחירות כשארון המתים שלו עובר ברקע, בעוד האיש חי ורודף שלום, ומשום כך הם אחראים לפחות מבחינה מוסרית וציבורית להירצחו, לא תאמינו, עדיין מכהנים בממשלת ישראל ומנהיגים אתכם" ("סופשבוע", מעריב 30.10.98).
לשולמית אלוני דרך קצת יותר מורכבת בביצוע התרגיל הזה: ראשית, היא מזהירה כי "כל שליט רודף שררה וחמדן יודע, כי כדי לשלוט בציבור מפורר ומסוכסך יש לאחדו, ואין מאחד גדול יותר ואפקטיבי יותר מהפחד... אני למשל מפחדת, פעם ראשונה בחיי. אני מפחדת מפני התגברות פאשיזם שחור ושפיכות דמים לצורך סיפוק יצר החמדנות ולצורך יצירת הפחדים המאחדים ערב רב סביב ממשל המבטיח הגנה וניצחון" ("למה הם מפחידים אותנו", ידיעות אחרונות 16.4.98); אז היא חוזרת על שקר-המרפסת-בכיכר-ציון כי "כל מי שלא תומך בנתניהו, באיווט ליברמן ובחבריהם המלחשים בקמעות, הוחשד בשנאת ישראל, בחוסר לויאליות למדינה, באגואיזם וברדיפה אחרי כבוד. גדולי הדמגוגים במחצית הראשונה של המאה ה-20 היו יכולים להיות גאים בתלמידיהם... רק שם, מעל המרפסת, ניתן לנהל את המקהלה של "בדם ואש את רבין נגרש" ("זמן לתבונה", מעריב 18.5.99); ולקינוח, היא מנפנפת בשמות עמיתיו של היטלר כמורי הדרך של "האיש המפחיד מהמרפסת": "נתניהו הזכיר לי את מוסוליני והוא תלמיד מצטיין של גבלס... הוא פשוט יודע שפחד, אי שקט בגבולות וקצת רצח יוצרים אחדות סביב המנהיג" ("גלות מרץ" מאת שרה לייבוביץ'-דר, הארץ 4.6.99). לעומתה נשמע פרופ' מיכאל הרסגור אולי צנוע משהו בהפלגה ההיסטורית שלו: הוא משווה את נתניהו ללנין שביטל את חופש הדיבור ול"בוגד" המרשל פטן ("קול ישראל", מאי 1999).
כתבת ערוץ 1 מסבירה כי "נתניהו... בוחר לבסס את שלטונו בערכים דיקטטוריים... מגיע לה [למדינה] לשלם על כך את המחיר. מחיר ניחוח הפאשיזם" ("דמדומי התבונה" מאת מיכל קפרא, מעריב 2.2.99); השדרנית-לשעבר וח"כ העבודה שלי יחימוביץ' דואגת להזכיר שוב בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" (10.11.08) כי "נתניהו עמד על המרפסת וכמעט במועל יד נאם"; ואורן שחור, עם הודעתו על התמודדותו בפריימריז של מפלגת העבודה, לא רק מראה לחבר'ה שגם הוא יודע את הטריק הזה, אלא אף מגייס אותו להצגת כניסתו לפוליטיקה כ"שליחות מקודשת": "כבר כאיש צבא הבנתי שנתניהו מסוכן לישראל... אמרתי שלאיציק מרדכי יש ניסיון ויש רקורד, והוא יודע איך מתנהלים הדברים, אבל יש לו קושי לבטא את עצמו מול נתניהו. הוא הבין בחושיו הבריאים שנתניהו הוא סכנה... נתניהו דחף גם אותי וגם את ליפקין לפוליטיקה... אין לי ספק שליפקין שם לו את היעד הפוליטי, כי הוא ראה בנתניהו סכנה. גם אני רואה בו סכנה. אני מרגיש שזו חובה להגיד שמישהו קם ויצר קרע, ומלבה את האש הזרה בתוכנו. במצב כזה אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים. אני עוד לא יודע איך זה יוביל ואיך זה יהיה" ("כבר כאיש צבא הבנתי שנתניהו מסוכן לישראל" מאת אמירה לם, ידיעות אחרונות 21.1.99).
דרך זהירה אחרת לתיאור המועמד כרוצח היא לייחס לו מעשי רצח בעקיפין: כך למשל, נחום ברנע מסביר לנו כי אזרחי ישראל אינם קורבנות הטרור הערבי, אלא קורבנות ממשלתם, וקושר את שמו של ראש הממשלה נתניהו למונח המקובל לגבי טרוריסטים רוצחים - "דם על הידיים", וזאת בשל דחיית ביקורו באתר הפיגוע בשוק "מחנה יהודה" ("נס גדול", ידיעות אחרונות 8.8.97).
בלי היטלר אי אפשר בד בבד עם המסע המתמשך להצגת המועמד כעריץ צמא דם, שכל ערוצי התקשורת הם כאסקופה נרמסת לשתלטנות "השיח" שלו, זוכה כל דבר ביקורת שלו כלפי מעשיהם או אמירותיהם של אנשי ציבור אחרים להסטת הדיון מן התוכן הענייני של הביקורת אל השאלה אם היא בבחינת "הסתה" או רק "דמגוגיה": "האם יש בדבריו של נתניהו נגד ברק משום הסתה?" - פנו מנחים לח"כ מ"מחנה השלום". "בוודאי שזו הסתה!" - היה משיב הח"כ ללא היסוס בסגנון - "מה זאת אומרת, האם דבריו של ברק לא נכונים? האם ברק אינו רוצה בטובתה של ישראל? מה זה אומר, שברק הוא בוגד?"
ושוב, כמו הטכניקות של הקניית אישיות מפלצתית למועמד ושל הדבקת נופך של קונספירציה למעשיו, אשר כוללות הן תיאור של "תכונותיו" כפי שמנסחים אותם עיתונאים, אנשי ציבור ופעילים פוליטיים למיניהם והן "עובדות" מפוברקות - גם הטכניקה של הצגת המועמד כמסית מסוכן מבוססת הן על תיאורים חוזרים ונשנים כאילו זהו "טבעו", והן על "מעשים" שמתחילים ונגמרים בידיעה "חדשותית" חלולה.
כך, למשל, ב-4 בנובמבר 2003 הכריז מזכ"ל מפלגת העבודה, אופיר פינס, כי האיומים על חייו של יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ הם תוצאה של "מסע ההסתה" שמנהל שר האוצר נתניהו, והבטיח כי "אם משהו יקרה לעמיר פרץ - דמו בראשו... הוא נושא באחריות הישירה, הוא הפך אותו למטרה". האיומים על חייו של פרץ, כך פורסם, התקבלו בלשכת יו"ר ההסתדרות במרחב רמת גן-גבעתיים, אליהם נלוותה הודעת דואר אלקטרוני שהגיעה ללשכת דובר ההסתדרות ובה תמונה של פרץ בדמות היטלר, ועל כל אלה נוספה שיחת טלפון ללשכת פרץ עצמו, מ"אלמוני שאביו מאושפז בבית חולים" ואשר לדבריו, "אם אבא שלי ימות בזמן השביתה, אני אקח אקדח כדי לירות בעמיר פרץ ואהרוג אותו". לא במקרה מזכירים ה"איומים" האלה את "הפריצה" למשרדי יועץ הסקרים של ברק בארה"ב ב-1999, ואת "ניסיון הסחיטה של שרה נתניהו" באמצעות יומניה שנתגלו במזבלה - כולם התחילו ונגמרו בידיעה תקשורתית מופרכת שנועדה לזרוע חשד, להדהד כמה ימים בתודעה הציבורית ולהידבק למשקעי ספינים מן העבר באפקט מצטבר.