בדרך כלל אני משתדל שלא להחמיץ את הקונצרטים של התזמורת הסימפונית ירושלים בניצוחו של ליאון בוטשטיין. לעיתים נדירות התוכניות הן סתמיות ושגרתיות, ובדרך כלל בוטשטיין מביא לקהל משהו חדש, רענן או נשכח שלא בצדק. אני אוהב את גישתו למוזיקה, את המרץ שהוא מקרין ואת החוש שלו לסגנון, ורק דבר אחד מפריע לי: ריבוי יצירותיו של ריכארד שטראוס בתוכניות. גם הפעם התוכנית המקורית של הקונצרט כללה, חוץ מהסימפוניה "יופיטר" של מוצרט, שתיים מיצירותיו של ריכרד שטראוס: סוויטה מהאופרה "אביר הוורד" והפואמה הסימפונית "כה אמר זרתוסטרא".
רבים זוכרים שמאז מלחמת עולם השנייה הוטל בארץ חרם על השמעה פומבית של יצירות שטראוס, בשל קשריו עם המשטר הנאצי - חרם שהוסר רק לפני כ-15 שנה. אפשר להתווכח על צדקתו של חרם זה, שהרי שטראוס עצמו, להבדיל מקארל אורף, לא היה נאצי. הוא רק שירת אותם, עד שהם סילקו אותו מתפקידו הממשלתי כ"ממונה על המוזיקה בגרמניה הנאצית" בשל מכתבו לידידו היהודי, הסופר סטפן צווייג. מעניין ששטראוס, אשר בראשית דרכו היה אנטישמי מובהק, לא נמנע מלקיים יחסי ידידות עם יהודים רבים שקידמוו אותו, אבל דווקא בעיצומה של המלחמה השתחרר במקצת מהאנטישמיות, כפי הנראה בשל דאגתו למשפחת בנו, שהיה נשוי ליהודייה. כך או אחרת, החרם בוטל, והיום מנגנים בארץ שטראוס די הרבה, כמו בכל העולם.
חדרניות אוהבות את זה
מעניין שהמלחין הזה החל את דרכו המוסיקלית עם שתי אופרות אקספרסיוניסטיות - "סלומה" ו"אלקטרה". אפשר לאהוב אותן ואפשר שלא, אבל אי אפשר להטיל ספק ברמתן המוסיקלית ובחשיבותן. אלא שמכאן ואילך שטראוס החליט כנראה שצריך "לרדת אל העם" כדי להיות פופולרי. בהדרגה אך בהתמדה השתנתה שפתו המוסיקלית לכיווּן פשטנות זולה ובנאליות. הקהל הרחב, ובמיוחד הקהל הגרמני, אהב זאת, אבל רוב רובם של המוסיקאים הגדולים - לא. סטרווינסקי כתב: "הייתי שולח את כל האופרות של שטראוס לפורגטוריום ומעניש אותן בעונש המגיע לבנאליות מנצחת". ובאשר לפואמות הסימפוניות היה פסק דינו קטלני במיוחד: "שפתן המוסיקלית דלה וזולה ואין בכוחה לעניין אף מוסיקאי רציני". אפילו שטראוס עצמו, בתשובה לשאלתו של פריץ בוש, ידידו הקרוב, מדוע כתיבתו כל כך בנאלית, הסביר את הדבר בכך שחדרניות אוהבות את זה. הוא רק לא הודה בכך שהבנאליות גם מצאה חן בעיניו שלו עצמו.
להפתעתו של שטראוס, הגיע סטרווינסקי פעם אחת להצגת האופרה "אביר הוורד" ואמר ש"קצפת מתוקה מותרת רק למוצרט". את מוצרט אהב שטראוס יותר מכל מלחין אחר, ובערוב ימיו ניסה לכתוב בסגנונו, אבל מה לעשות - מוצרט הוא לא היה, והניסיון לכתוב כמוהו יותר מ-100 שנה לאחר מותו התגלה כעסק ביש. לשטראוס הייתה עוד תכונה בולטת: הוא אהב לבסס את יצירותיו על יצירות גדולות מן הספרות העולמית, כמו "דון קיחוטה" או "טיל אוילנשפיגל" ולהפוך אותן לקיטש זול. כך גם "כה אמר זרתוסטרא" - הפואמה הפילוסופית המפורסמת ורבת המשמעות של ניטשה - אשר אצל שטראוס דומה יותר לליווי לסרט הוליוודי מדרגה ב'.
אבל הגיבור שהיה אהוב על שטראוס ביותר היה הוא עצמו. הוא אמר שאם בטהובן הקדיש את הסימפוניה השלישית לחייו של נפוליאון - הרי שהוא, שטראוס, יכתוב סימפוניה על עצמו, ואכן כך עשה ב"סימפוניה דומסטיקה", קרי - "הסימפוניה הביתית", המתארת יום אחד בחיי משפחתו. על סימפוניה זו כתב המלחין הרוסי דימיטרי שוסטקוביץ' במכתב את המילים האלה: "הסימפוניה 'דומסטיקה' של שטראוס עשתה עלי רושם שלילי ביותר, איזה זבל, פשוט אי אפשר לתאר. שטראוס מספר איך הוא שותה יין, פושט את הגטקעס כשהוא הולך לישון, מתמזמז עם אשתו השמנה, חורפּ, מעניש במכות את ילדיו וכיוצא באלה. בקושי הצלחתי לשבת עד הסוף. שמתי לב שהקהל כולו האזין לסימפוניה הזאת בקשב רב ובהנאה מרובה. קרוב לוודאי שכל אחד חשב לעצמו: 'זה כתוב עלי. גם אני כאשר אני הולך לישון, אני פושט את המכנסיים ומתכסה בשמיכה, גם אני אוכל נקניק ומעשן'. ההצלחה הייתה אדירה, המנצח פריץ שטידרי חזר כדי להשתחוות אולי עשר פעמים, והכל היה בנימה גרמנית מעושה. אולי שטידרי שלח מברק לשטראוס בנוסח: 'הייתה לסימפוניה הצלחה גדולה, אני מחליף גרביים כל יומיים, ד"ש לאשתך, פריץ'. היצירה דוחה להפליא".
בקיצור, שטראוס לא הצטיין בטעם מעודן, טעמו לא היה שונה מזה של גרמני בורגני ממוצע, שהרי אחרת לא היה מסוגל לשתף פעולה עם הנאצים. הכישרון הגדול הלך לאיבוד, ועל הפופולריות הרבה הוא שילם בהידרדרות לקיטש.
בוטשטיין ללא הפתעות אינו בוטשטיין
לכן, למרות העניין הרב שמעורר בי "יופיטר", לא התכוונתי ללכת לקונצרט. אבל, מסיבות בלתי ידועות לי שונתה התוכנית, ובמקום שטראוס ניגנה התזמורת את "פתיחה טראגית" של ברהמס ואת הסימפוניה החמישית, לא של בטהובן ולא של צ'ייקובסקי, אלא של דבוז'ק. בארץ מנגנים בלי סוף סימפוניות אחרות שלו, אבל משום מה לא את זו. עניין אותי גם לשמוע גם את ה"טראגית" של ברהמס, למרות שזוהי יצירה מוכרת למדי.
ברהמס, שנולד שש שנים אחרי מות בטהובן, משויך לתקופה הרומנטית, אבל הוא ראה בעצמו ממשיך דרכו של בטהובן הקלאסיקן. במאה ה-20 מרבית המנצחים וגם הסולנים התייחסו לברהמס מנקודת ראות רומנטית וניגנו אותו בהתאם, כלומר לאט מדי ובכבדות. רק בסוף המאה הקודמת החלו כמה מוסיקאים לראות אותו כפי שראה את עצמו - קלאסיקן ולא רומנטיקן. הגדיל לעשות זאת ידידנו, סר רוג'ר נורינגטון, שהקליט את כל יצירותיו הסימפוניות של ברהמס בכלים של התקופה.
בציפייה לשמוע משהו בסגנון הקלאסי הלכתי לקונצרט, ואכן לא התאכזבתי. ליאון בוטשטיין הציג לקהל הירושלמי ולרבבות מאזיני "קול המוזיקה" ברהמס נמרץ ללא שמץ סנטימנטליות, ברהמס מלא אנרגיה וטראגיות אמיתית. הטמפו המהיר, והנכון לדעתי, איפשר למנצח להאט כפי שנדרש באמצע היצירה, בלי למרוח, ואחר כך לחזור למהירות ההתחלתית. התזמורת ניגנה מצוין, ואפילו כלי נשיפה ממתכת שבדרך כלל "מפציצים" ללא רחמים, הצליחו להתגבר על האקוסטיקה הבעייתית של אולם "הנרי קראון".
על-פי ההיגיון הרגיל צריך היה להמשיך במוצרט ולהשאיר את דבוז'ק עם הרכב גדול לסוף התוכנית. אך בוטשטיין החליט אחרת, ואחרי ברהמס שמענו את הסימפוניה החמישית של המלחין הצ'כי, מעריצו וידידו של ברהמס. שלושת הפרקים הראשונים היו מלאים מנגינות יפות, מקצבים צ'כיים עממיים, והכל - באווירה פסטורלית. אילו כך הסתיימה הסימפוניה, היינו אומרים ששמענו דיברטימנטו נחמד ולא יותר, אבל אז הגיע פרק הסיום, שבו הופיעו, לראשונה ביצירה, אלמנטים של דרמה אמיתית, כך שהסימפוניה הנפלאה הזאת קיבלה משמעות אחרת, חזקה הרבה יותר. התזמורת ניגנה בהתלהבות, צלצלה טוב מאוד והקהל היה מרוצה.
אחרי ההפסקה בא מוצרט, ואז כולם הבינו מדוע שמר המנצח את "יופיטר", לסוף, שהרי בוטשטיין ללא הפתעות - אינו בוטשטיין. סדר ישיבת התזמורת נראה היה משונה מאוד בעיני הקהל. הקונטרבסים והצֶ'לי חולקו לשתי קבוצות - כל אחת בצד אחר של הבמה. הכנרים ישבו בחצאי עיגולים: הכינורות הראשונים בחצי עיגול פנימי והשניים - מאחוריהם. המנצח פנה לקהל הנדהם והסביר שזה היה סדר הישיבה בתזמורת של היידן בקונצרטים שלו בלונדון, ושהסיבה שאין יושבים כך בימינו היא פשוטה: עצלות.
ניגנתי מאות פעמים על בימת "הנרי קראון", ואני יודע היטב עד כמה קשה לנגן שם ביחד, בצורת הישיבה הרגילה. מנצח נדרש לאומץ רב כדי להחליט על סידור ישיבה "היידני", על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביצירה שהיא ללא ספק אחד משיאי התרבות האנושית. המלחין הרוסי אלכסנדר גלזונוב השווה את פרק הסיום של "יופיטר" - שבו משלב מוצרט באופן מדהים שלוש צורות מוסיקליות: סונטה, פוגה וּואריאציות - לארכיטקטורה של הקתדרלה בקלן. הסימפוניה הזו עומדת בשורה אחת עם "הקפלה הסיסטינית" של מיכלאנג'לו, עם "הקומדיה האלוהית" של דנטה ועם עוד כמה יצירות גאוניות, ולכן אסור לזייף בה, תרתי משמע. ואכן, נגני התזמורת הסימפונית ירושלים ניגשו אליה במלוא האחריות והצליחו בה היטב.
הטמפים היו לטעמי פשוט אידיאליים, הצליל של כלי המיתר היה קרוב לצליל של כלי התקופה, האינטונציה הייתה נקייה, ומה שחשוב מכל - כולם ניגנו יחד. התברר כי צדק ליאון בוטשטיין כשהלך בעקבות היידן: התזמורת הירושלמית צלצלה טוב מתמיד. האם הכל היה מושלם? לא ממש. הפריע לי למשל ויברטו מתמיד של החליל, וגם כמה מן הכנרים "נרדמו בשמירה" לקראת הסוף וחטאו באותו חטא, אבל אלה הם פרטים קטנים. אפשר לסכם ולומר כי בקונצרט המצוין הזה היו גם תענוג וגם חוויה.
