האם יש לאובמה סיכוי להביא את הסכסוך הישראלי-פלשתיני לכלל פתרון? התשובה איננה חד-משמעית. המציאות שהתפתחה מאז מלחמת 67 איננה מקלה, ואף מקשה ומכבידה. רוב הציבור בשני הצדדים, או שנואש מהיכולת להגיע לפתרון או שאינו מאמין כי הדבר אפשרי.
כדי שארה"ב תוכל להצליח, נדרשים תנאים מוקדמים. ככל הנראה הנשיא אובמה נחרץ ומוכן לפעול בהתמדה להשגת המטרה. האם כל גורמי וקבוצות הכוח בארה"ב ניצבים מאחוריו ומוכנים לתמוך במהלכיו, או למצער לא להכשילם - דבר זה עדיין טעון הוכחה.
בעבר הצבענו על שורה של גורמים כבדי-משקל שעשויים היו להעיד כי לארה"ב (היו) אינטרסים הנוגדים את פתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני בהסכם ובדרכי שלום. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בעובדה שכל המהלכים המשמעותיים בכיוון יישוב הסכסוך וקידומו לשלום, החלו ביוזמה עצמית, ללא מעורבות אמריקנית ואולי אף למורת רוחה. רק לאחר שיוזמות אלה הפכו למהלך ממשי - הצטרפה גם ארה"ב. כך בנושא מצרים, כך בתהליך אוסלו וכך בהסכם עם ירדן. היה שוני בהתנהלות הנשיאים השונים. היחיד שהטיל את כל כובד משקלו להבטחת סיום חיובי של המהלך עם מצרים, היה ג'ימי קרטר. גם קלינטון היה מלא כוונות חיוביות, אולם נחלץ לקידומן רק בשלהי כהונתו, ולא הטיל את כל כובד משקלו בקמפ דייויד 2. ברגע המכריע קם ונטש את הצדדים לנפשם ולמחלוקותיהם.
גם התנהלות ארה"ב בנושא ההתנחלויות מעוררת סימני שאלה. ארה"ב מעולם לא הכירה בזכותה של ישראל להקים את ההתנחלויות. ארה"ב חזרה והצהירה על התנגדותה למדיניות ההתנחלות הישראלית. אולם הדבר נותר במסגרת של הצהרות מילוליות, ומעולם לא לווה במעשים של ממש - פרט לצעדים בלתי עקביים של ניכויים סמליים ממענקיה הכספיים לישראל ועיכובים זמניים בהזרמתם.
האם יכול להיות ספק שכאשר ארה"ב באמת רוצה היא גם יכולה? התנהלותו של קרטר בנושא השלום המצרי-ישראלי, ושל קלינטון בנושא סרביה - מעידים שאין מקום לפקפק בכך.
מה הם הגורמים האפשריים להתנהלותה של ארה"ב בנושא הסכסוך שלנו עד כה?
ישראל הייתה ועודנה בסיס כוח ובעל ברית כגורם צבאי רב משקל ואמין במזרח התיכון. לשם כך עליה להיות חמושה ודרוכה.
תעשיית הנשק האמריקנית מפיקה תועלת רבה מהמשכו של הסכסוך: רווחים משמעותיים מחימושה של ישראל, זירת ניסוי למיטב הנשק האמריקני וקידום פיתוחו, וישראל כמקדמת מכירות לנשק האמריקני.
תעשיית הנפט האמריקנית מפיקה רווחי עתק, בעקבות עליות המחירים שלהן גרמו הסכסוכים במזרח התיכון, או ששימשו להצדקתם.
קיומו הנמשך של הסכסוך המזרח תיכוני סיפק קרקע פוריה לאגפים השמרניים והניאו-שמרניים בארה"ב לפיתוח תורות סכסוך ולוחמנות, המהווים חוט שידרה בעולמם הרוחני והפוליטי.
קיומו הנמשך של הסכסוך מאפשר מניפולציות מדיניות לארה"ב בזירה המזרח תיכונית. את החדווה שגילה ממשל בוש לנוכח פרוץ מלחמת לבנון השנייה - ניתן לייחס לאמור לעיל, אך גם לתקווה להסחת דעת הקהל מהמלחמה הכושלת בעירק.
חיזוק נוסף לדברים אלו ניתן למצוא בהסתייגותה של ארה"ב מהמו"מ עם סוריה.
האם יזכה אובמה לגיבוי הדרוש ממוקדי הכוח בארה"ב? יש לקוות שהפעם נוצרו לכך תנאים חדשים. המשבר הכלכלי הביא לערעור כל המוסכמות ולהתמוטטות של מרכזי כוח מסורתיים. אם הנשיא אובמה נחוש ונחרץ כפי שדיבר, ואם יצליח להוכיח הישגים בזירה הפנים אמריקנית - יש לכך סיכוי.
אולם כידוע, קל להביא את הסוס לשוקת - אך אי אפשר להכריח אותו לשתות. אם הישראלים והפלשתינים לא ירצו - גם ארה"ב לא תועיל. מה עלינו לעשות כדי שהזדמנות היסטורית כזו לא תוחמץ? על כך כולנו חייבים תשובה.
