למה ביבי?
ראשית - בגלל הדרך.
המדינה הזו הולכת בכיוון שגוי כבר הרבה שנים.
בבחינת הביטחון האישי - עושים ניסיונות על גבנו. קרוב לאלפיים אנשים שילמו על הנסיונות הללו בחייהם כתוצאה מהרפתקה של חולמים בעלי כוונות טובות. אם לא נשנה את הכיוון נמשיך לשלם. צריך לראות את המציאות: לפני שהתחלנו להחזיר שטחים תמורת הבטחות חסרות כיסוי לשלום היו לנו יחסים טובים יותר עם שכנינו הערבים. נסענו בשטחים והם היו פה, היו לנו קשרי עבודה ומסחר. מרגע שזה קרה התחילו האוטובוסים להתפוצץ והיחסים להידרדר.
בבחינת מעמדנו הבינלאומי - מאז אוסלו מצבנו הורע. אנחנו נאלצים להתגונן בלחימה שבה הרג אזרחים הוא בלתי נמנע. כמעט בלתי אפשרי להסביר את זה בעולם. הפגנות וכתבות ארסיות נגדנו זו תופעה יומיומית. לא היה מלכתחילה צריך להגיע לכך.
צריך סוף-סוף להחליף דיסקט. מסירת שטחים לא תביא שלום. כשיכירו בכך שאין אפשרות לסלק אותנו מפה ודרך הטרור אינה משתלמת יש סיכוי לשקט. וכששקט יש סיכוי לשלום ולמו"מ אמיתי. זהו גם מצע הליכוד.
בחינוך - אנחנו מידרדרים. מורים עומדים חסרי אונים מול תלמידים חסרי משמעת. תלמידים חסרי משמעת גדלים להיות מבוגרים חסרי גבולות ואנחנו פוגשים אותם בכבישים, במקומות העבודה, ביחסים עסקיים. פעם היינו פונים למורה בשם "מורי", היום המורה חסר אונים מול ילדים והוריהם. מקצועות ליבה נדחקו ומקצועות כמו תיאטרון ומשחק נכנסו. פלא שאנחנו נכשלים?
מקצועות הקשורים ללאום היהודי נדחקים החוצה. ברור שאנחנו נכשלים בהסברה. רובנו לא מכירים מספיק את הרקע והמאבקים להקמתה של המדינה היחידה שיש לעם היהודי מול עשרים ושתיים מדינות שיש לעם הערבי.
הרבה לפני שאחרים שמו את החינוך בעדיפות במערכת הבחירות ולפני שידעו בכלל שיהיה בחירות שמעתי את ביבי מציג תוכנית רצינית שעיקריה תגמול מורים לפי הצלחתם, מתן כושר ניהול למנהלים, חיזוק לימודי הליבה, חיזוק מעמד המורה. הוא העלה את זה לסדר היום תוך ניתוח הכשלים, בדיקה בעזרת מומחים מה קרה במדינות אחרות והצעת תוכנית סדורה.
בתחום הכלכלה – במשך שנים רבות הייתה פה כלכלה מקרטעת. היום לא זוכרים. אבל פעם מה שיכולת להשיג בחו"ל בקלות ובזול היה בלתי אפשרי בארץ. לקו טלפון חיכו פה 7 שנים. היוזמה האישית נדחקה מפני תיאורית "חלוקת העוגה". היום מצבנו אחר לגמרי. הדבר הזה השתנה כשהתחילו לתגמל את היזמה הפרטית. ואפילו כשהמצב הכלכלי בחו"ל מדאיג, אנחנו עדיין במצב יחסית טוב יותר. צריך לעודד את היזמה והכשרונות הפרטיים ויחד עם זה לתת למי שלא יכול באמת. לקשישים, לנכים, למוגבלים. זה מתאים למצע הליכוד ולהצהרות של ביבי. ואני מאמין לו.
שנית - כי הוא רציני, מעמיק, מוכשר ובעל חזון.
הוא ראה את הנולד כאשר דיברו על הסכמי אוסלו. הוא התריע כבר אז ש"קטיושות יפלו על אשקלון". "החכמים והשפויים" לעגו לו.
כבר אז כתב את "מקום תחת השמש". ספר מדהים, המתאר ומנתח את מצבו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, הסיבות והמאבקים בדרך להקמתה של מדינת ישראל. הוא מסתמך על מקורות רלוונטיים המתועדים ברשימת בביליוגרפיה. לכן כשהזהיר זה לא היה מהבטן. זה אחרי חקירה מעמיקה שלא רבים המנהיגים שמסוגלים לה.
הוא מבין את התהליכים הגיאופוליטיים ומסביר מעולה, היה מהמוצלחים שבשגרירי ישראל באו"ם, הצליח להשפיע על מדינאים זרים באופן שהביא אותם גם להבין יותר את מצבנו פה וגם לבטא את זה בפעולות מעשיות כמו חקיקה וסיוע.
מבין בכלכלה. הוא הצליח להעלות חזרה את הכלכלה שלנו על הפסים, זה מפורט בהמשך.
הוכיח שצדק בתפיסתו הביטחונית. לא מדובר על טקטיקה, אלא על מדיניות. בתקופתו כראש ממשלה הצליח להוריד את הטרור. ותחזיתו הביטחונית התקיימה עד אחרון הגראדים על אשקלון.
הוא נבחר כראש ממשלה הצעיר ביותר פה. הוא הצליח לנהל קמפיין מבריק מול יריב מנוסה כמו פרס שנהנה מגיבוי מאסיבי של התקשורת שערכה לנתניהו מסע של דה-לגיטימציה ורצח אופי. אני זוכר איך עד הרגע האחרון התלבטתי. אמרתי לעצמי שלמרות שאני תומך בעמדותיו, מדובר על מדינה עם בעיות וקשיים כל כך רבים. איך אפשר להפקיד אותה בידי בחור בן 46?! נתניהו הדהים את כולם כשנבחר בסופו של דבר.
שלישית - כי הוא הגון ובעל אינטגריטי.
הוא פעל עניינית כשהקריטריון הוא טובת המדינה וטובת האזרחים. כראש ממשלה הוא מינה 18 שרים בלבד. הוא עשה זאת למרות ששילם את המחיר. המקופחים הפכו לאויבים, והעיתונאים חגגו על ההכפשות של "החברים". ברק אחריו מינה 29 שרים. כולם היו מרוצים אבל אנחנו שילמנו.
כל שרי האוצר הרחיבו את התקציב. שילמו יותר ממה שנכנס. להם היה שקט אבל המדינה הייתה בגרעון. נתניהו קיצץ וייצר איזון תקציבי למרות ששילם מחיר פוליטי. הוא ידע שהנפגעים העיקריים באים מקרב המצביעים שלו. למרות זאת עשה את מה שנדרש. הוא שילם את המחיר. אבל הכלכלה התעוררה. מרמה של כ 12% אבטלה ירדנו לכ 7%. לכם ולי ולכל המתלוננים הייתה פרנסה להביא הביתה.
כמנהיג אופוזיציה היה אחראי. כשהיה צריך הוא התגייס לטובת ההסברה שהיא באחריות הממשלה. כשהיה ראוי ידע להחמיא גם ליריבים. לא מפתיע שאולמרט אמר עליו שנהג בהגינות גם בהשוואה לחברי קדימה.
גם כשכשל הוא הוכיח אינטגריטי - כשנכשל בבחירות מול ברק. לקח מיד אחריות והדהים את כולם כשהודיע על התפטרותו עוד בערב הבחירות.
רביעית - בגלל האנשים שאיתו.
ביבי הצליח לרכז סביבו חבורת אנשים רצינית מנוסה ישרה עם רקורד מוכח. כאלה שחזרו וכאלה שהצטרפו. כמו בני בגין, בוגי יעלון, יוסי פלד, דן מרידור. ובנוסף ח"כ מכהנים ורציניים כמו מיקי איתן, גלעד ארדן גדעון סער, לימור ליבנת, ראובן ריבלין ואחרים. חלקם היו במחלוקת איתו בעבר ואפילו התבטאו בחריפות. היכולת שלהם ושל ביבי להפוך דף, לוותר על משקעים למען העתיד אומרת הרבה בזכותם. יש עוד אנשים טובים בפוליטיקה וגם במפלגות אחרות אבל בד"כ שם המגמה הייתה עזיבה של הטובים יותר מאשר הצטרפות.
חמישית - בגלל החלופות.
הן ברק בויתורים שהסכים להם וביציאה החפוזה מלבנון והן ליבני שהייתה מהמובילים בהפקרת עזה לחמאס, שגו בכיוון האיסטרטגי שהובילו אותנו אליו ואחראים לאובדן כושר ההרתעה של ישראל וכתוצאה מכך מצבנו הבעייתי והם מבטיחים להמשיך בכיוון הזה. מסתבר שראיית המציאות היא לא הצד החזק שלהם.
קדימה זה שעטנז של אופורטוניסטים. אפללו, רוחמה אברהם, צחי הנגבי ואחרים. כאלה ש"דילים" זה עיקר כישוריהם עם פליטי העבודה. של ימניים מאתמול שהפכו לשמאל היום. אנשי האיכות העיקריים נדחקו מהרשימה. ציפי ליבני אולי ישרה אך להיות רוה"מ נדרש יותר. אי-אפשר להשוות אותה לביבי. לא בניסיון ולא ביכולת. לא בחזון ולא בביטחון. לא בהבנת המציאות ולא בהסברתה. הבטיחה שההינתקות תשפר את הביטחון וראו מה קיבלנו.
ב"עבודה", ברק לא הוכיח הבנת מציאות. נסיגת החיפזון מלבנון נתפסה כבריחה. זה פגע בכושר ההרתעה והביא לפרוץ האינתיפאדה השניה. כראש ממשלה מינה שרים מ"קיר לקיר" העיקר שכולם יהיו מרוצים. הצהיר על נכונות לוותר על נכסים כשהיה בממשלת מעבר שעמדה להעביר את השרביט לשרון. זו הפקרות לשמה ואפשרית רק במדינה שבה התקשורת מאתרגת את חביביה.
שישית - בגלל התקשורת העוינת.
ויש להודות יש לי אמפטיה למנהיג שבגיל צעיר לקח על עצמו את ההובלה עמד במרכז מאבק אידאולוגי בתמיכת חצי העם לפחות, אך מולו עמדה תקשורת מסיתה ועוינת שהמציאה שערוריות חדשות לבקרים. חלקן הזויות לחלוטין. כך אמרה שלי יחימוביץ בראיון לאילנה דיין בשלהי כהונתו: "צריך להודות שהתקשורת עשתה את כל שביכלתה להפיל את ראש הממשלה והיא תמשיך לעשות את זה". ואכן התקשורת הייתה מלאה ב"שערוריות". שרובן ככולן האשמות מגוחכות שנופחו בכותרות ענק חדשות לבקרים. ושהסתיימו בלא כלום. ככל שירדתי לעומק הדברים כך נתגברה בי האמפתיה לרוה"מ וגבר הכעס כנגד התקשורת חסרת האחריות שמעלה בתפקידה. כשמציגים את תקופתו כראש ממשלה ככישלון לא ראיתי שמביאים מדדים לכישלון למעט העובדה שנכשל להיבחר והציבור "זרק אותו".
לאחר שהתקשורת הסתירה את הדברים שלזכותו, את הירידה בפיגועי הטרור, את מנוי מספר קטן של שרים, את ההצלחה בכלכלה ומצד שני ניפחה "שערוריות" ואיתרגה את היריבים, לדוגמה: היא הסתירה במשך 8 חודשים את עמותות ברק, ולאחר שעמותות אלה שימנו בניגוד לחוק, קמפיין תעמולה אדיר מימדים שהצטרף לקמפיין החינם שקיבל מהתקשורת המגויסת, הציבור אכן הושפע והוא לא נבחר. צריך לקרוא את מאמרו של אמנון דנקנר במעריב ב-2.9.05 "נתניהו ישן או תיקשורת ישנה".
אז הסיבה האחרונה היא האמפתיה למי שהפך להיות קרבן של תקשורת עוינת. ומאחר וחלק לא קטן מהשנאה שנטעו בלבבות כלפיו עדיין שרירה וקיימת וגוזלת קולות, צריך להצביע בשבילו כפל כפליים.
