מה עובר על ארדואן?

ניתן לחלק את המפגינים לשלוש קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה היא קבוצת האיסלאם הרדיקלי. הכוונה היא לקבוצות מוסלמיות-רדיקליות אשר נמצאות בתוך טורקיה. הקבוצות הללו פועלות בעיקר מתוך מסגדים וקוראות לתנועת החמאס להמשיך בהתנגדות. בקרב קבוצות אלו ניתן למצוא רבים שקוראים ל"המשך האינתיפאדה העולמית" ואף מבקשים מאלוהים להיפרע מישראל כמו שנכתב באחד השלטים שהונפו במהלך ההפגנות: "יא אלוהים מחץ את ישראל".² מרבית התומכים בזרם זה נושאים במהלך ההפגנות תמונות של מנהיג ארגון חיזבאללה חסן נצראללה וכן של השיח' אחמד יאסין. כמו-כן, רבים מקרב קבוצה זו מבקרים את מנהיגי מדינות ערב על שאינם מסייעים לפלשתינים ונכנעים ללחץ האמריקני. הקבוצה השנייה היא קבוצת השמאל המרקסיסטי-לניניסטי. הקבוצה הקומוניסטית הטורקית ידועה בשנאתה לישראל. תנועות השמאל בטורקיה יצרו קשרים עם ארגונים פלשתינים החל מסוף שנות ה-60. פעיליהם עברו הכשרה בקובה ואף שלחו את אנשיהם להתאמן במחנות טרור בירדן ובלבנון. חלק מהפעילים השתתפו בפעולות כנגד ישראל במלחמת ההתשה ובתמורה סיפקו להם הפלשתינים אמצעי נשק וחבלה. לחלק מהקבוצות הללו אג'נדה אנטי מערבית ניהיליסטית, אבל גם אנטי ישראלית. העיתונות המזוהה עם השמאל הרדיקלי בטורקיה יצאה אף היא בתקיפות נגד ישראל והצהירה כי "ישראל רצחה את השלום עם עופרת יצוקה" ובשלטים שלהם נאמר: "השמידו את ישראל, צאו מפלשתין" או "מוות לאמריקה ולישראל".³ בתנועות השמאל הטורקי נוטלים חלק גם אנשי תקשורת, אנשי אקדמיה ואמנים. ההשפעה של אלו הביאה את הקריאות נגד ישראל גם אל תוך הקמפוסים. כך למשל, לפני כחודש הוצג באחת האוניברסיטאות הממשלתיות הטובות ביותר בטורקיה, "אוניברסיטת הבוספורוס", דוכן נגד ישראל הקורא לסטודנטים להצטרף להפגנה מול הקונסוליה הישראלית. הקבוצה השלישית ואולי המסוכנת ביותר היא קבוצת הלאומנים הטורקים. קבוצה זו נתנה את קולה בבחירות לפרלמנט ל"מפלגת התנועה הלאומית" (Milliyetçi Hareket Partisi). מפלגה זו, שזכתה במקום השלישי בבחירות (עם מעל 14% אחוזי הצבעה), חרטה על דגלה אג'נדה טורקית לאומנית המתנגדת להענקת זכויות למיעוטים החיים בטורקיה כמו גם אג'נדה אנטי מערבית וכמובן אנטי ישראלית. מקרב זרם זה יצאו רבים המתנכלים למיעוט היהודי בטורקיה, הנאמד ב-17 אלף יהודים, ומצהירים חדשות לבקרים כי אין לאחרונים מקום במדינה. הקריאות האחרונות ברשימת התפוצה של המפלגה, תובעות להחרים סחורות וחברות אמריקנית וחברות מערביות (דוגמת "מקדונלדס" ו- "איקאה") וחברות בבעלות יהודית (למשל קנייניו של ג'ק קמחי, אחד הטייקונים היהודים בטורקיה). מגמה זו מדאיגה מאוד את תושביה היהודים של טורקיה, שכן, הימין הלאומני אינו בעל מאפיינים דתיים ובמקרים לא מעטים נמנים עליו גם אינטלקטואלים טורקים. מול תנועות רדיקליות אלו צריך ארדוהאן להתמודד בבחירות לרשויות המקומיות שיתקיימו בחודש מרס הקרוב. בבחירות אלו נוטלות חלק 19(!) מפלגות, המבקשות להצדיק את ייחודן ולגייס להן כמה שיותר תומכים. לפיכך מבקש ארדוהאן לבסס את מעמדו ברחוב הטורקי על-ידי קריאות נגד ישראל, שמעניקות לו נקודות בזירה המקומית.

סיבה נוספת למדיניות הנוקשה של ארדוהאן כלפי ישראל, קשורה בשאיפתה של טורקיה להפוך לכוח אזורי במזה"ת. טורקיה, שבמשך שנים צידדה בהצבת כוח אירופי באזור, מבקשת בעשורים האחרונים להיות כוח מוביל במזה"ת ולהוות גורם רב השפעה בעיצוב היחסים הפנימיים במזרח התיכון. בעיני ההנהגה הטורקית, העובדה כי מדינתם משלבת מערב ומזרח, דת וחילוניות, יחסים נאותים הן עם מדינות ערב והן עם ישראל, מכשירה אותה לבסס את מעמדה כמנהיגת המזרח התיכון. לפיכך כחלק מניסיונותיה לבסס את כוחה באזור היא נדרשת להשיג את תמיכתן של מדינות ערב ולהצניע את יחסיה עם ישראל. כך למשל המעורבות של טורקיה במאמצי השלום בין ישראל ובין סוריה (ולא משנה אם המניע הוא להסיט את ממשלת סוריה מן המחלוקת ההיסטורית הסורית-טורקית בנושא אלכסנדרטה או חבל האתאי – Hatay - או הרצון ליצור הפרדה בין אירן לסוריה), הינו ניסיון נוסף שלה לבסס את מעמדה האזורי. ואולם בניגוד לנאמר לעיל, אין לחפש סיבות עמוקות מדי לתמיכה הטורקית בפלשתינים. הסיוע הטורקי לפלשתינים בשטחים אינו תופעה חדשה, אם כי נראה שהטורקים הגבירו אותו בשל המשבר ביחסים עם ממשלת ישראל. ימים ספורים טרם מבצע "עופרת יצוקה" ביקר ראש הממשלה אולמרט באנקרה ושוחח עם ארדוהאן על תהליך השלום עם סוריה. רק מעט לאחר מכן, נודע לארדוהאן כי אולמרט נתן "אור ירוק" למבצע בעזה. ארדוהאן מצדו כעס, התאכזב ונעלב. העיתונות הטורקית שביקשה את תגובתו של ארדוהאן לאירועים, הדגישה את האכזבה של ראש ממשלת טורקיה מהצעד שביצע אולמרט מאחורי גבו. כתוצאה מכך הפסיק ארדוהאן את מאמצי התיווך שלו בזירה הסורית והוסיף כי הברוטאליות הישראלית מהווה בעיה עבור טורקיה שמצטיירת כידידתה של ישראל.⁴ אמירותיו של ארדוהאן עלו שלב עם קריאתו להחרמת ישראל באו"ם. הצהרה זו הייתה אולי הקשה ביותר שהשמיע ארדוהאן כלפי ישראל עד כה.⁵

לאור המצב בזירה המדינית הפנימית והחיצונית, ניתן להבין את מניעיו של ארדוהאן בהתבטאויותיו נגד ישראל. אך למרות האמירות הקשות צריך לזכור כי לטורקיה קשרים צבאיים הדוקים עם ישראל (נושא רכישת הנשק הוקפא באחרונה בטורקיה בשל המגמה לייצור עצמי ולא כאקט אנטי ישראלי) וכן קשרים מדיניים חמים שבאו לידי ביטוי בביקורים של אישים רמי דרג מישראל בטורקיה כדוגמת הנשיא קצב ב-2003, הנשיא פרס ב-2007, רה"מ אולמרט ב-2008 וכו'. כמו-כן, טורקיה עדיין זקוקה ללובי היהודי בכדי לגשר בינה לבין וושינגטון. מעבר לכך, טורקיה מעוניינת להפוך לכוח מתווך במזה"ת. כך, ניסה נשיא טורקיה, עבדוללה גול, לומר שאמנם טורקיה ביקרה את ישראל אך גם דאגה לקדם את ניסיונות התיווך בין הצדדים, בכדי לשים קץ למבצע בעזה. כלומר הביקורת הטורקית על ישראל לא הייתה סתמית אלא חלק ממאמץ תיווך.⁶ כדאי גם להזכיר את דבריו של שר התיירות הטורקי, שקרא לבתי מלון באנטליה שלא להחרים את התיירים מישראל ואף אמר שכל המניף שלט בו נאמר כי כניסת ישראלים אסורה, פוגע ישירות בענף התיירות הטורקי. לאור כל זה, ולמרות הלחצים מצד טורקיה וכן האמירות חסרות התקדים יש להתייחס לטורקים בהרבה סבלנות והבנה. נראה שהתייחסות סובלנית תשרת את האינטרסים של ישראל בטווח הארוך. יש לבחון את התדרדרות היחסים בטווח הארוך ולראות אם אכן טורקיה יכולה לשמור על יחסיה הטובים המסורתיים עם ישראל או לא. ומה לגבי הטורקים? כבר בערב השנה האזרחית החדשה הם החלו לעסוק בסוגיה אחרת, שמעסיקה אותם הרבה יותר, הסוגיה הכלכלית. התקוות לשינוי חיובי, בעיקר בכיוון הכלכלי, אינה מצליחות להתגשם והדבר גורם לחשש רב בציבור. ניתן לסכם את תחושותיהם של אזרחי טורקיה בציטוט מן העיתון Sabah ב-29 בדצמבר 2008, ובו נאמר: Türkiye için 2009'un zor ve tehlikeli bir yıl olacağı." Nice yıllara! שנת 2009 תהיה שנה קשה ומסוכנת לטורקיה. שנה טובה!

1. Sabah, 4 January 2009. 2. Vakit, 29 December 2009. 3. Radikal, 29 December 2009. 4. Hürriyet, 29 December 2008. Milliyet, 29 December 2008 5. Hürriyet, 16 January, 2009. 6. Hürriyet, 18 January, 2009.