בשבועות האחרונים שוב הצליחו מתי מעט סרבנים צדקניים לעורר סערה תקשורתית. אמנם לא רבים הטייסים הפעילים החתומים על המכתב, אמנם מעטים מאוד מתוכם הם למעשה ממערך המסק"ר, אמנם המכתב עצמו, כמו שאר מעללי ומכתבי הסרבנים למיניהם, חלש לוגית ומופרך מוסרית, אמנם שוב ישנו ספק רב באשר לאינטרסים האמיתיים של החותמים, אך שוב עטה התקשורת כמוצאת שלל רב וכן גם אנשי צבא בהווה ולשעבר ופוליטיקאים רבים מוצאים לעצמם במה פתוחה להבעת דעותיהם תוך קבלת זמן מסך.
אבל האמת היא שלא הסרבנים (כולם, לא רק הטייסים) הם הבעיה האמיתית הנחשפת כאשר צצות תופעות מרי שכאלה, אלא המערכת כולה נכשלת כשלון חמור, כואב ומדאיג בטיפול בתופעות הסרבנות. הפוליטיקאים והפרקליטות, אנשי הצבא, היועץ המשפטי לממשלה ושופטים, כולם אשמים במחדל קשה, מחדל לא חוקי ולא מוסרי. למעשה תופעת הסרבנות הייתה יכולה להיעלם מזמן אם רק היו הגורמים הללו מרימים את כפפת הסרבנות ומטילים אותה למקום הראוי לה: בית הכלא.
עובדה לא ידועה דיה היא כי החוק (חוק העונשין תשל"ז) קובע עונשים כבדים למעשים שהסרבנים חוטאים בהם, ובעיקר להמרדה, שהיא עיקר פומביות המעשה, אם כי ישנן כאן עוד עברות חמורות ביותר אשר הצטברותן צריכה להוביל לשנות מאסר רבות.
גם אם יורשעו הסרבנים רק בעבירה אחת קשה, למשל, המרדה בעת מלחמה (כפי שמייחסת להם ועדת חוץ ובטחון בראשות ח"כ שטייניץ), הרי שמדובר בעברה אשר עונשה בין שבע לחמש עשרה שנות מאסר (תלוי בעברה המדויקת המיוחסת). כמובן שישנן עוד עברות רבות בחוק העונשין הנ"ל אשר ניתן לייחס בקלות לסרבנים, וגם המתפלפלים במתפלפלים חייבים להודות שישנן שנות מאסר ארוכות המגיעות כאן בדין.
ברור שרוב מוחלט של סרבנים לא יהיו מוכנים לשלם מחיר שכזה. אגב, פוליטיקאים המתבטאים בנושא עושים הבחנה בין המנהיגים הממרידים ושאר הסרבנים, אולם אין כאן הפרדה והבחנה בחוק אלא באשר למידת העונש. כל העוסק בהמרדה פומבית, כל החותם על המכתב, שותף. הבחנות שכאלו, שאינן קיימות בחוק, רק משחקות לידי העבריינים. נובע מהן שכביכול סרבן אחד יכול להתחיל במהלך, לשלם לבדו את המחיר, וכל אלו הממשיכים בפשע פטורים.
כל טענות הסרבנים (המזויפות) על סרבנות אישית לא עומדות להם מרגע שנקבע כי יש במעשיהם מן ההמרדה, וזאת לא קשה כלל לקבוע ולהוכיח. למעשה בחודשים האחרונים ניכרת מגמה בקרב הסרבנים עצמם לקרוא לסרבנות כללית - עד כדי התבטאויות מפורשות בעניין של ראשי הסרבנים, כנראה לנוכח כשלונם הגדול.
בל יתרעם הקורא על העונש החמור שקובע החוק, ועל הצורך שקם למדינה להפעיל את הסנקציות הללו. אפילו רולס, הפילוסוף שהפך לאליל השופטים הליברלים ופרקליטי השמאל קובע שעל מעשים כאלה צריכה להיות נכונות מלאה להיענש מצד העושה, כיוון שהוא מודע לכך שהוא עובר על החוק. מידת החומרה של המעשים הייתה ידועה לסרבנים מראש, ובכל זאת הם בחרו לפעול כפי שפעלו.
הדבר המדאיג, אם כן, באשר למעשי המרי והסרבנות (אם לנקוט במינוח שבו הסרבנים משתמשים) היא אוזלת היד של המערכת. עד כדי כך ברור כבר שהחוק אינו חל על אנשי שמאל קיצוני המפרים אותו בגסות, עד כדי כך הפכו החוק והנורמות הציבוריות לנדושות ולא חשובות בעיני האחראים והמופקדים עליו, שעולות וצצות שאלות קשות בהרבה מעניין הסרבנות (או מהפרות חוק אחרות, כמו הפרות יומיות של צווי אלוף), הנראה לעומתם שולי.
מדאיג ביותר כי ברור מאליו כמעט כי אין פרקליט שירים את הכפפה. כי אין שופט שיכלא סרבן שכזה לשבע שנים. שאין שוטר שיעצור אותם כדבר ברור מאליו. שאין פוליטיקאי שירים את נס החוק והחברה הנורמטיבית בבית משפט. המערכת כולה היא סרבנית במובן זה. המערכת כולה מסרבת פקודה, שהיא עצמה נתנה, ומפקירה אותנו בשדה הקרב.
טענה קבועה, שקרית ודמגוגית, מושמעת בפי הסרבנים ותומכיהם. זוהי הטענה כי בדמוקרטיה יש זכות דיבור והבעת דעה, וזוהי זכות בסיסית כל כך עד שבלעדיה אין דמוקרטיה. זוהי תרמית או טעות בסיסית. עקרון השלטון הוא עקרון החוק. החוק בדמוקרטיה נתון לשינוי על ידי העם, באמצעים שנקבעו על ידי העם, גם הם באמצעות חוק. ישנם דברים שאסור להגיד ומעשים שאסור לעשותם, כפי שמגדיר החוק. זהו עניין דמוקרטי וכשר למהדרין ומצוי בכל דמוקרטיה בעולם. המרדה אסורה, כמו ביזוי בית משפט או הוצאת דיבה.
הטענה כי הדמוקרטיה לא רק מאפשרת אלא למעשה מחייבת פגיעה בעקרון החוקיות לטובת הזכות להמריד ולפעול שלא תחת סמכות החוק היא כל כך אבסורדית וסתירתית, עד שלפלא הדבר כי יש מישהו המעיז לטענה תוך שהוא מכריז על עצמו כדמוקרט (אגב, לא מעט סרבנים מודים שהם פועלים באופן לא דמוקרטי).
למעשה טענתם היא כי הם מעל לחוק, והדמוקרטיה שלהם היא בסה"כ אוליגרכיה בתחפושת. כל האמצעים הדמוקרטיים בידם לנסות ולהשיג את מטרותיהם הפוליטיות, אלא שהם בוחרים לפעול נגד ולחתור תחת הדמוקרטיה עצמה ועקרון החוקיות המאפשר אותה. והדמוקרטיה רואה ושותקת.
ברור לגמרי כי הסרבנים ומפעיליהם מודעים היטב לחולשה המערכתית, המוסדית. הם בונים עליה ומשתמשים בה. הם יודעים כי בפרקליטות, בקרב עובדי המדינה במשרדי ממשלה רבים ובבתי משפט הם נחשבים בסתר לגיבורים ולמושאי הערצה, ואם לא, אזי לפחות לאנשים אמיצים, הנלחמים על זכויותיהם, אשר לא ראוי שיענשו על מעשיהם הנעשים בשם הצדק, הגבוה יותר אפילו מזה של מבית משפט. משום כך הם מעיזים פנים ומופיעים בבתי המשפט, למרבה הפלצות, לא כנתבעים אלא כתובעים.
וכל זאת למרות שאין קל מלטפל בבעיית הסרבנות. לא צריך אפילו אומץ. את האומץ כבר הפגין המחוקק ההיסטורי (מפלגות השמאל של לפני קום המדינה). כעת צריכה המדינה רק ליישם. אלא שהיום מצויים במוסדות השלטון רפיון וחולשה שכאלה, עד שאפילו הדרישה ליישם את החוק כנגד פורעיו נשמעת כמעט מגוחכת. זוהי הטרגדיה האמיתית.
מי ייתן ואתבדה, ובמהרה בימינו ימלאו מוסדות המדינה את החובה החוקית המוטלת עליהם וישובו החוק והצדק לשכון במקומותינו, והסרבנים פורעי החוק, המתנגדים בגלוי לכללי הדמוקרטיה הישראלית והמפרים ברגל גסה, כאחרון העבריינים הפחותים, את חוקי המדינה החשובים והיסודיים ביותר, יישכנו בין כותלי הכלא לשנים ארוכות, כיאה, כראוי, כצודק וכמוגדר בחוק.
