כינונה של הממשלה החדשה מהווה הוכחה נוספת עד כמה הציבור מטומטם, ועד כמה הפוליטיקאים הכל-כך ציניים מצליחים, פעם אחר פעם, למכור לו לוקשים. נכון שהגודל לא קובע, אך מי קבע שגודלה של הממשלה חייב להגיע לממדים מפחידים ומפלצתיים, בה בשעה שכולם נדרשים לקורבן כדי "להציל את המדינה" מן המצב הכלכלי הכה קשה? ההתפלפלות של השרים, הרטוריקה מלאת הסיסמאות של ראש הממשלה החדש והניסיונות למכור לציבור שהכרחי היה למען "בטחון המדינה", זו איוולת אך לא פחות מכך, סטירת לחי מצלצלת לציבור הרחב עליו הפוליטיקאים מצפצפים תוך כדי מצעדם אל הכורסא הנכספת.
37 שרים וסגני שרים לא יתפקדו כחברי כנסת למרות שלשם כך הם נבחרו. המשמעות היא שרק 84 ח"כים (שר המשפטים איננו ח"כ) אמורים לתפקד כמחוקקים וכמבקרים מתוך 120. אם זו איננה פגיעה בעבודת הכנסת שהיא המוסד הריבון של ישראל, הרי שאין פגיעה גדולה ממנה. נכון שהממשלה תיבחן בעשייתה ולא במספר חבריה, אך יחד עם זאת נשאלת השאלה, האם באמת הרכב כה עצום של שרים וסגני שרים מסוגל לעבוד כקבוצה?
בהסתמך על ניסיון העבר, נוכל להתמקד באחד הנושאים החשובים ביותר שממשלה זו אמורה לעסוק בהם, הוא נושא הביטחון.
בממשלה החדשה יכהנו חמישה שרים וסגן שר בעלי עבר ביטחוני או ככאלה אשר יעסקו בנושאים הביטחוניים מעצם הגדרת תפקידם: שר הביטחון ברק; השר לאיומים אסטרטגיים משה יעלון; השר לענייני מודיעין ויו"ר הוועדה לאנרגיה אטומית דן מרידור; השר ללא תיק יוסי פלד; שר התעשיה והמסחר פואד בן-אליעזר, וסגן שר הביטחון מתן וילנאי.
לכאורה, זו נבחרת שאין לזלזל בה כלל, אליה מצטרפים ראש הממשלה וכמובן שר החוץ, מר ליברמן. כוורת ביטחונית מעין זו לא הייתה בישראל, וההיגיון אומר שטוב יותר לישראל לא יכול להיות. אלא מה, אליה וקוץ בה: יש לבחון את המציאות החדשה דרך הפריזמה של העבר, לבדוק מהם היחסים בין הדמויות המרכזיות הללו, והאם השחקנים האחרים שיצטרפו למשחק יהיו מוכנים לעשות את מה שמעולם לא עשו: להתחלק בתפקידם עם אחרים, לשמוט מידיהם את הכוח העצום העצור בהן ולשתף פעולה ממשית? הבעיה מסובכת למדי. ובהקשר זה ראוי לזכור את המימרה המפורסמת שמרבה מיילדות זהו מתכון להיוולדות ילד עם צרכים מיוחדים.
שר הביטחון לא יוותר על שום סמכות המוקנית לו לפי החוק. ממילא השר ידוע כמי שאיננו אוהב להתחלק עם אף אחד, אפילו לא עם חבריו הקרובים ביותר\ על אחת כמה וכמה אמורים הדברים על "האויבים". ייאמר בעדינות שהיחסים בין מר ברק לבין יעלון ואפילו יוסי פלד אינם מן המשופרים, בלשון המעטה. חילוקי דעות הם לגיטימיים לחלוטין, אך יחסים עכורים אינם יכולים לאפשר עבודה צמודה ועניינית. החשדנות של כל אחד מן הדמויות הללו תכריע בקבלת ההחלטות ובמהלכים.
המשרד לאיומים אסטרטגיים הוקם עבור מר ליברמן במיוחד. מן הידוע לכולם, מעשיו של מר ליברמן כשר לעניינים אסטרטגיים לא הכריעו את הכף לקראת מהלכים משמעותיים. שר הביטחון המשיך להיות הדמות הדומיננטית וסביר להניח שכך יקרה גם הפעם.
מר מרידור הוא בהחלט ידען גדול בתחום הביטחון וודאי בתחום המודיעין. ברוב הגינותו הוא ודאי יודע היטב שהתפקיד שקיבל איננו אלא תפקיד ייעוצי בלבד. היכולת להחליט על מדיניות שונה או מהלכים רבי משמעות ללא הסכמת שר הביטחון, נמוכה ביותר. גם מצבם של האחרים שהוזכרו לעיל איננו טוב יותר משום דפוסי העבודה הכה מקובעים בישראל. ניתן לנחש שהשפעתם תהיה מינימאלית, אם בכלל.
באופן פרדוקסאלי, דווקא למטה לביטחון לאומי עשויה להיות השפעה משמעותית, לפחות על ראש הממשלה. היו"ר המיועד, ד"ר עוזי ארד, מקורב מאוד אל מר נתניהו, עשוי לקדם את מעמדו של המטה לביטחון לאומי. אך גם כאן ההשפעה תהיה מוגבלת בהתחשב בגורמי הביטחון האחרים.
אמ"ן, שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים לא ירצו, כפי שעשו עד היום, לשמוט מידיהם את היתרונות על המנהיגים וממילא ההשפעה העצומה. אין זה סביר שאלה יוותרו בקלות ויהיו מוכנים להתחלק עם יעלון או מרידור.
זו דוגמה אחת לכך שממשלה גדולה אינה מתכון לעשייה מבורכת, ודאי לא לתדמית ציבורית. יחד עם זאת, אם כל הדברים לעיל יתבדו, והלוואי שכך, וממשלת ישראל תהפוך לתזמורת הסימפונית בה כל הכלים מתואמים - הרווח כולו יהיה של הציבור בישראל.
