מועצת העיתונות יזמה לאחרונה הענקת פרס הוקרה לעיתונאים ששומרים על כללי האתיקה.
יוזמה זו ראויה להערכה, במיוחד בתקופה בה התעצמו התופעות והנורמות הפסולות, גם בקרב עיתונאים ואנשי תקשורת.
על-רקע יוזמה זו, מתבקשת לדעתי גם יוזמה בכיוון ההפוך. בנוסף לאות הוקרה, דרוש גם אות הוקעה לעיתונאים. דרושה לדעתי פעולה אפקטיבית ופומבית נגד אותם עיתונאים שפועלים בניגוד לאתיקה עיתונאית ולסטנדרטים המחייבים בתחומי החוק, המוסר, הגינות והאיזון, צנעת הפרט, הצנזורה והפטריוטיזם הנורמטיבי, במדינה הנתונה במלחמת טרור ואיומים קיומיים.
מאחורי האמירות 'זכות הציבור לדעת', שיקולים מקצועיים וחופש הביטוי - מסתתרים לעתים קרובות מניפולציות ואינטרסים חבויים בשרותם של בעלי עניין מהתחום הפוליטי והעסקי, המנוגדים לשליחותה של התקשורת.
זה מתחיל בעירוב בין דעות לידיעות, ומסתיים בהטיות של כותרות וניפוח ידיעות מגמתיות על-מנת לעצב דעת קהל חד-צדדית, על-פי דעתם של העורכים ושליחיהם.
זכות הציבור לדעת לא רק מה שהעיתונאים סבורים שעלינו לדעת, אלא גם מה שקורה בחצר האחורית של התקשורת. על-רקע זה ראוי שהתקשורת תאמץ רעיון שבוצע במערכת העיתון הצרפתי החשוב 'לה מונד'. הכנסת מצלמות ומיקרופונים לחדרי מערכות החדשות בעיתונים ובטלוויזיה. זאת על-מנת שהציבור ידע כיצד המערכות מבשלות כתבות וידיעות. כיצד דוחפים ומבליטים נושאים ואנשים. כיצד פוסלים ומעלימים נושאים ואנשים.
לאחרונה פניתי בכתב לנשיאת מועצת העיתונות, השופטת דליה דורנר. במכתבי הבאתי ציטטות מדברי ביקורת והאשמות חמורות של עיתונאים כלפי עמיתיהם. האשמות מתחומים הגובלים במוסר, בפלילים, בשחיתות ובאתיקה מקצועית. האשמות המחייבות התייחסות, טיפול ותגובה מעשית לדעתי.
לצערי ולאכזבתי הגדולה, התשובה הייתה התעלמות מוחלטת.
