בית המשפט העליון הותקף לאחרונה בידי שורה ארוכה של פוליטיקאים ואישי ציבור. בקדנציית אולמרט האחרונה הוגדשה הסאה, ואולמרט מינה קבלן ביצועים פרטי של הרס בית המשפט העליון, אשר ירה חדשות לבקרים צרורות לכלי התקשורת, שמטרתן לתקוף את בית המשפט העליון: זו לא הייתה ביקורת בונה, זו הייתה מתקפה שבה פרידמן יורה ויורה בלא ליתן סיפק בידי מערכת המשפט להגן על עצמה. וזה היה העניין: פרידמן תקף ותקף והעמיד את מערכת המשפט בעמדת התגוננות, עמדה שהיא לא הייתה אמורה לעמוד בה מלכתחילה. לא זו אף זו: היוזמות של פרידמן, שבאו בצרורות, יצרו ריח של 'זאת רק ההתחלה'. פרידמן דיבר על יכולתה של הכנסת לחוקק מחדש פסק דין שבית המשפט ביטל עקב היותו סותר חוק יסוד, ובכך למעשה איים על יכולתו של בית המשפט העליון להגן על חירויות הפרט במדינה, וזאת באמצעות ביטול חוק רגיל אשר סותר חוק יסוד.
לפני מספר ימים (יום ב', 13.4.09) הגיש אולמרט עתירה לבית המשפט העליון ובה הוא מבקש לדחות את השימוע אשר אמור להיערך לו, הן בשל מצבו הרפואי, והן בשל הצורך (לטענתו) לאחד את כל השימועים ולדון בכולם ב'צוותא חדא'. העתירה הייתה מלאה כרימון בטענות של חוסר סבירות, שהופיעו כמעט בכל פסקה מ-76 פסקאות העתירה אשר התפרשו על פני כ-21 עמודים. ומדוע זה לא מפתיע? המתקפות של אולמרט על בית המשפט העליון, באמצעות קבלן 'השלד וההריסות' פרידמן, נועדו לכרסם ביכולתו של בית המשפט העליון לבקר את הרשות המחוקקת והמבצעת, וזאת באמתלה של 'הפרדת הרשויות' (נניח לרגע בצד את העובדה כי כל רעיון 'הפרדת הרשויות' הוא רעיון של פיקוח הדדי, איזונים ובלמים, שכן אם כל רשות תפעל ללא רסן, זו כבר באמת תהא דיקטטורה).
והנה, כאשר אולמרט נזקק ל'שירותיו' של בית המשפט העליון, פרקליטיו המיומנים אינם חדלים להשתמש במינוח '
סבירות', '
מידתיות', '
זכות השמיעה' ועוד כהנה וכהנה, בכל פסקה של פסק הדין כמעט, בכל שורה ובכל תו.
מילים כגון '
ההחלטה הינה בלתי סבירה באופן קיצוני' אינן אלא מילות קוד, זהו ה'סזם הפתח' למנהרת השפיטות של המשפט המקובל נוסח ישראל.
כאשר אולמרט מבקש מבית המשפט להפעיל את ביקורתו השיפוטית על החלטת היועמ"ש אשר הינה 'בלתי סבירה באופן קיצוני' הוא למעשה אומר לבית המשפט העליון: נכון, תקפתי אתכם, מיניתי לשם כך באופן מיוחד קבלן ביצועים מיומן במיוחד של המתקפה וההריסה, אבל אם תוכלו, אנא אל תתפרקו משיקול דעתכם השיפוטי וממהפכתכם החוקתית באופן מוגמר, והותירו פיסה אחת של שפיטות,
עבורי.
זכות השמיעה, אשר בשמה מבקש אולמרט את הדחייה בשימועו (בכדי לקבל שימוע הוגן יותר),
מבחן הסבירות, שבשלו מסרב אולמרט לקיים את השימוע בעודו בטיפולים רפואיים וטרם הסתיימה החקירה במכלול הפרשות,
עיקרון המידתיות, אשר בשלו מחזק אולמרט את בקשתו, ו"זכויות היסוד שלו כאדם וכבודו כאדם", בשמם הוא ממשיך ומבקש את בקשת הדחייה לנוכח טיפוליו הרפואיים- כל אלו הינם
פיתוחים של בית המשפט העליון, אותו בית משפט עליון אשר עד לפני דקה אולמרט היה בעיצומי מתקפות עליו ועל העקרונות שהוא פיתח ויצר, וזאת בשם 'עיקרון הפרדת הרשויות'. והנה כעת כאשר אולמרט נזקק לחסדי בג"צ, הוא פתאום מקנה גושפנקה לכל אותם כללי יסוד של שיטת משפט דמוקרטית-ליברלית, אשר נאפו בתנור של בג"צ ואשר פותחו בבית הייצור השיפוטי של בג"צ.
דומה לאולמרט בעניין זה הוא אריה דרעי אשר בהיותו חבר בכיר במפלגת שס הוביל מתקפות קשות על בית המשפט העליון, אך כאשר נפסל מלהתמודד לראשות עיריית ירושלים פנה אל אותו בג"צ (בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהלייים מהווה 'בג"צ קטן') וביקש בשם עיקרון
איסור הענישה למפרע אשר אינו אלא נגזרת של
עיקרון החוקיות לאפשר לו להתמודד לראשות עיריית ירושלים וזאת משום שהחוק אשר קבע את תקופת הצינון בת שבע השנים נכנס לתוקפו
לאחר שדרעי כבר הורשע. לא אכנס כרגע לנימוקי בית המשפט המחוזי בשבתו כ'בג"צ קטן' לדחיית עתירתו של דרעי (נפסק כי בנסיבות העניין על-פי המבחנים הפסיקתיים אין פה משום 'חקיקה רטרואקטיבית') - אך החשוב הוא שדרעי
שהיה מבין מובילי המתקפה על בית המשפט העליון בקרב תומכי שס נדרש למושגים שהם פרי הפיתוח הפסיקתי שלו,
כאשר עניינו הוא עומד על הפרק.
מהו המסר? שישנם כמה עיקרי יסוד בכל שיטת משטר דמוקרטית, אשר צריכים לרחף 'מעל לפני המים' של החוקים ואופן הפעלתם: אלו הם עקרונות יסוד כגון
עיקרון החוקיות,
עיקרון המידתיות,
עיקרון הסבירות, כללי הצדק הטבעי (
זכות השמיעה,
איסור ניגוד העניינים). עקרונות אלו, כאשר הם מופעלים באופן שוויוני ואובייקטיבי וללא משוא פנים, מגינים על
כל אדם, לרבות זה אשר אך אתמול תקף את בית המשפט העליון, מפני החלטה שלטונית שרירותית, מתעמרת, מפלה ולא צודקת.
אך מאידך, עקרונות אלו צריכים לחייב
כל אדם - לרבות את שופטי בית המשפט העליון. כאשר בית המשפט
פועל בניגוד עניינים, וזאת למרות שהוא עצמו פיתח כלל זה ב'פיתוח המשפט המקובל נוסח ישראל', בית המשפט חוטא לעקרונות אשר הוא עצמו פיתחם, וגם עליו להיכפף להם; כך היה בפרשת
הורוביץ שבה סירב השופט תיאודור אור לפסול את עצמו מלדון בעניינו של הורוביץ, למרות
ניגוד העניינים שהתקיים באותו מקרה, וזאת בטענה ולפיה "כלל איסור ניגוד העניינים אינו חל על שופטים".
עצם העובדה ששופטים נתפסו בעבר פועלים ב
ניגוד עניינים צריכה לשרטט היטב את ההבדל בין
שלטון השופטים (דבר שאינו מתקבל על הדעת) לבין
שלטון המשפט- עקרון אשר אמור להגן על כל אזרח במדינה, לרבות זה אשר ניצל את עמדת הכוח שלו כדי לתקוף ולהרוס את שלטון המשפט - ואשר כפי שראינו בפרשות אולמרט ודרעי, גם התוקפים הקולניים ביותר של בית המשפט העליון נזקקים בסופו של יום להלכות השיפוטיות אשר נוצרו בבית משפט עליון זה, וזאת בכדי להגן על עצמם.
