שירות בקג"ב וראשית הקריירה הציבורית
ב-1970 סיים פוטין את לימודי התיכון והחל בלימודי משפטים באוניברסיטת לנינגרד. במהלך לימודיו האקדמיים הצטרף כחבר למפלגה הקומוניסטית. לאחר שהשלים את לימודיו ב-1975 הגשים את חלום הילדות והתגייס לשורות הקג"ב. במהלך הכשרתו כסוכן שירת במחלקה אשר עסקה במתנגדים פוליטיים למשטר הסובייטי, וכן במחלקה לביון נגדי. בתום הכשרתו הוצב במשרד הקג"ב בלנינגרד ועסק במעקב אחר אזרחים זרים ודיפלומטים. ב-1985 הוצב פוטין (בעל שליטה מלאה בגרמנית) במשרד הקג"ב בדרזדן, אז עיר בגרמניה המזרחית, ועסק באיסוף מידע מודיעיני.
ב-1990 שב פוטין לברית המועצות, סיים את שירותו בקג"ב בדרגת לוטננט קולונל (דרגה מקבילה לסא"ל) ומונה לאחראי על קשרי חוץ באוניברסיטת לנינגרד. בתפקיד זה חיזק את קשריו עם אנטולי סובצ'ק, ראש עיריית לנינגרד וזה הפך לפטרונו הפוליטי. ב-1991 ולאחר קריסתה של ברית המועצות מינה סובצ'ק את פוטין כיועצו לעניינים בינלאומיים. בשנים לאחר מכן מילא תפקידים בכירים בעירייה (מנכ"ל העירייה, סגן ראש עיר וכו') וביסס את כוחו הפוליטי. באותן שנים הועלו נגדו חשדות לשחיתות ולמרות שנמצא אשם בחקירה פנימית, לא נדרש לעזוב את תפקידו הציבורי.
ב-1996 הפסיד סובצ'ק בבחירות לראשות העיר ופוטין עזב את את עיריית סנקט פטרבורג. באותה תקופה כבר גיבש לעצמו מעמד פוליטי עצמאי במסגרת מפלגת "רוסיה ביתנו", מפלגה ליברלית שתמכה בשלטונו של בוריס ילצין. באותה שנה עבר למוסקבה והחל למלא מספר תפקידים מנהליים בכירים בממשלו הנשיאותי של ילצין. בתפקידיו הציבוריים והפוליטיים גיבש לעצמו פוטין מוניטין של ביצועיסט יעיל. ב-1998 מונה על-ידי ילצין לתפקיד ראש ה-FSB (ארגון ביטחוני שהוקם אחרי פירוק הקג"ב) והפך לאחד הדמויות הביטחוניות המובילות בממשל הרוסי.
מביורוקרט לנשיא
במהלך 1999 התערער מעמדו הפוליטי של ילצין, זאת בשל האשמות בשחיתות שלטונית, התנהגות לא ראויה ומצב בריאותי רופף. בתגובה החל הנשיא בנסיונות לאתר ולסמן יורש וכך לשמר את השפעתו על הנהגת המדינה. במהלך חמישה חודשים מינה ופיטר ארבעה ראשי ממשלה שונים.
באוגוסט 1999 מינה ילצין את פוטין לתפקיד ראש הממשלה. כבר בראשית כהונתו הורה פוטין בתגובה צבאית תקיפה למרד הצ'צ'ני וכך הצליח למתג עצמו במהירות כמנהיג תקיף וחזק. בדצמבר 1999 התפטר ילצין מתפקידו כנשיא הפדרציה הרוסית ובהתאם להוראות החוקה מונה פוטין לנשיא בפועל.
במרס 2000 נערכו בחירות לנשיאות ובהן ניצח פוטין (כמועמד "מפלגת האחדות של רוסיה") את יריבו העיקרי, מועמדה של המפלגה הקומוניסטית בבחירות לנשיאות והחל בכהונתו הרשמית הראשונה כנשיא רוסיה.
כהונה ראשונה ושנייה
בעת כניסתו לתפקיד נשיא הפדרציה הרוסית קיבל פוטין לידיו מדינה במשבר אשר כלכלתה נכבשה על-ידי קבוצה קטנה של אנשי עסקים מקורבים לשלטון (שזכו לכינוי – אוליגרכים), המערכת הפוליטית בה התאפיינה בשחיתות ובאי-יציבות, ומעמדה הבינלאומי כמו גם אזורי השפעתה ירדו פלאים (אל מול מעמדה כמעצמה עולמית של ברית המועצות).
על-רקע המשבר המתמשך התעורר בציבור געגוע לדמות מנהיג חזקה אשר תשיב את הסדר והביטחון. כהונתו הראשונה של פוטין הוקדשה ברובה לעניין זה. הוא הוביל ארגון מחדש של מבנה השלטון ברוסיה אשר מיקד את הכוח בידיו ובידי נאמניו וניטרל מוקדי כוח אחרים, דוגמת מושלי המחוזות. במקביל, עשה שימוש בכוחו השלטוני ובמערכת החוק על-מנת להכפיף למרותו את קבוצת האוליגרכים, אלו מהם אשר הסכימו לתמוך בשלטונו זכו לשמור על הונם ומעמדם, אחרים אשר ניסו להתנגד למנהיגותו, זכו לכתבי אישום בעבירות כלכליות שונות, נכלאו או ברחו מן המדינה.
שלטונו של פוטין הביא גם לצמיחתה של קבוצת אוליגרכים חדשה של אנשי עסקים מקורבים. בגזרה אחרת עשה פוטין מהלכים כוחניים על-מנת לדכא ביקורת לשלטונו מצד כלי תקשורת ורכש לעצמו השפעה ניכרת על פעולת מרבית גופי התקשורת.
גם כנשיא נאלץ פוטין להמשיך ולהתמודד עם המרד הצ'צ'ני ופעולות טרור שיבצעו ארגונים צ'צ'נים על אדמת רוסיה (דוגמת תקיפת אולם תיאטרון במוסקבה בה נהרגו 115 אזרחים). אל מול פעולות אלו והמשך המאבק הצ'צ'ני בצבא רוסיה, הוביל פוטין קו תקיף ובלתי מתפשר, אשר המשיך לגבות קורבנות משני הצדדים אך שימר את מעמדו כמנהיג נחוש וחזק בציבור הרוסי. היציבות המסוימת שהשליט פוטין במערכת הפוליטית, כמו גם עלייה בהכנסות ממכירת דלקים, שיפרה את מצב הכלכלה ברוסיה וסייעה לעלייה באהדה הציבורית אליו.
בשנת 2004 נבחר פוטין לכהונה שנייה כנשיא. כהונה זו התאפיינה בהמשך התמודדות עם הטרור הצ'צ'ני, וכן בשורה של יוזמות לאומיות להשיב לאזרחים את הביטחון הסוציאלי שאבד להם עם קריסתה של ברית המועצות. בין היתר הוביל פוטין מיזמים לאומיים בתחומים: ביטוח בריאות, חינוך, דיור וחקלאיות. במקביל המשיך פוטין בפעולות לביסוס שלטונו, הן על-ידי דיכוי בדרכים שונות של יריבים פוליטיים ומבקרים מבית. פעולות אלו הגבירו את הביקורת הבינלאומית נגש פוטין, בטענה כי הוא פועל המנוגד לעקרונות הדמוקרטיה.
חזרה לכיסא ראש הממשלה
בשל מגבלה המעוגנת בחוקה הרוסית נאסר על פוטין להתמודד לכהונה שלישית כנשיא המדינה. כיורשו בתפקיד סימן את סגן רה"מ דמיטרי מדבדב. בשנת 2008 ניצח מדבדב בבחירות לנשיאות ומיהר למנות את פוטין כראש הממשלה. על-פי הערכה מקובלת למרות חילופי התפקידים המשיך פוטין להנהיג בפועל את רוסיה ואילו מדבדב כיהן למעשה כעושה דברו. בתקופת כהונתו כראש הממשלה התמודד פוטין עם פגיעתו העזה של המשבר הכלכלי העולמי של 2008 על הכלכלה הרוסית וכן בעימות צבאי קצר מול גאורגיה סביב השליטה באזור דרום אוסטיה.
כהונה שלישית
שינויים שנערכו בסעיפי החוקה הרוסית איפשרו לפוטין לשוב ולהתמודד בבחירות לנשיאות ב-2012. נצחונו בבחירות אלו לווה בהאשמות מצד חוגי האופוזיציה על זיופי קולות בקנה מידה נרחב. כנשיא מינה פוטין את מדבדב לתפקיד ראש הממשלה.
בכהונה זו פעל פוטין לחזק את מעמדה של רוסיה בזירה הבינלאומית ולמתגה כמעצמה עולמית שווה לזו של ארה"ב. כחלק ממהלך זה השתלט צבא רוסיה על חצי האי קרים, פעולה שהולידה עימות מתמשך עם אוקראינה והובילה להטלת עיצומים על רוסיה מצד הקהילה הבינלאומית (ביוזמת ארה"ב). בזירה אחרת יצא פוטין להגנת משטרו של באשר אסד בסוריה ושלח כוחות צבא רוסיים לסייע לו.
ב-2002 פלש בהוראתו צבא רוסיה לאוקראינה, המהלך הוביל את מדינות המערב ובראשן ארה"ב להטלת סנקציות כלכליות חריפות נגד רוסיה כמדינה ונגד פוטין ומקורביו באופן אישי.
יחסו לישראל
בשנות שלטונו של פוטין ידעו יחסי ישראל ורוסיה עליות ומורדות. אולם ככלל ניתן לומר כי חל שיפור ביחסים בין המדינות, בעיקר בכל הנוגע לתיאום בעניינים ביטחוניים (למשל סביב עסקת מכירת טילי נ"מ מתקדמים רוסים לאירן והפעילות האווירית הישראלית בשמי סוריה). ככל הידוע בין פוטין ובין ראשי המערכת הפוליטית בישראל מתקיימת מתקיימת מערכת יחסי אמון ושיתוף פעולה.
