הפסטיבל התקשורתי מסביב לתהליך הצבת ואישור תקציב המדינה הוא ההוכחה הטובה ביותר לאיוולת היסודית של כל אותם אמצעי תקשורת. כולם כאחד, עדר השועה לחליל אחיד, ללא שמץ של מחשבה עצמאית הסבירו לנו שביבי אשם, שביבי לחיץ, שכוחם ועוצם ידם של אנשי המיקרופון והמקלדת כפה על ביבי להתקפל, ועתה הוא כחומר ביד היוצר, פלסטלינה ביד האהבל.
מה שקרה כאן הוא משהו אחר לחלוטין. שיעור בפוליטיקה לטירון התורן, יובל שטייניץ. עד עתה עסק שטייניץ בנושאים שהמחשבה ושאר הרוח יפים להם. עכשיו ירד אל המציאות. המציאות היא שהפער בין הרצוי לאפשרי הוא בדיוק בגודל העובדות.
הנה יובל שטייניץ זחוח לו בראש המשרד השני בחשיבותו אחרי משרד הביטחון, האיש וידו על צוואר הבקבוק של הכסף. סגנו של אלוהים, ברצותו מרחיב וברצותו מקצר, ברצותו מתקצב וברצותו מקצץ. לידו חבורת האנשים הפיקחים ביותר במערכת השלטון שכל אחד מהם יודע בדיוק, אבל בדיוק, מה הן העדיפויות האמיתיות של המדינה. חשב לו שטייניץ לתומו, אם יביא את ההצעה הטובה ביותר מבחינה כלכלית, פיסקלית, תועלתית, אל שולחן הממשלה, עם רוח גבית של פטרונו ראש הממשלה, יפלו כולם על פניהם וישתחוו. וכאן נכונה לו ההפתעה. כולם שמו עליו קצוץ וסגרו עסקות מלפניו ומאחוריו, מעליו ומתחתיו, כאילו הוא אוויר. בסופו של דבר התקציב שהונח על השולחן איננו סך כל מאווייהם של המופקדים על משמר האוצר, אלא סך כל מאווייהם של הפוליטיקאים הבוחשים בקדרה שלכל אחד מהם קהל אותו הוא חייב לרצות, ולו למראית עין.
ומה על ביבי? מה הוא לא ידע? ידע גם ידע. ביבי בעצמו הרי למד ממורו ורבו אריאל שרון. נשוב לשנת 2002-3, שנת המשבר הכלכלי המקומי דקה אחרי 'חומת מגן'. בפני ראש הממשלה עומדת ודאות להתמוססות כלכלית נוסח ארגנטינה. מסביבו יהום הסער של ג'נין-ג'נין, עדת זאבי התקשורת מרחרחת דם, וסקנדל מימון הבחירות על ראשו. דרך אחת לצאת מן המשבר הכלכלי: צמצום הוצאות הממשלה, דהיינו, צמצום תשלומי העברה ומשכורות המגזר הציבורי. פראייר אחד שיכול לעשות זאת: ביבי. דרך אחת לקנות את מעמד האתרוג בפני התקשורת: נסיגה, שטחים תמורת טרור. ביבי קנה את הזכות להטיל את גזרותיו על ההוצאות הציבוריות במחיר הגירוש מגוש קטיף. עשרת אלפים איש שילמו את מחיר הצלת הכלכלה. כולנו ספגנו את הטרור, והתקשורת תשואות לאריאל שרון, השד שהיה לאתרוג. ביבי ידע בדיוק מה יקרה לתקציב שרקחו נערי האוצר עבור הטירון שטייניץ, ונתן לו לעבור, לאמור, ישחקו הנערים לפנינו.
הפארסה של התקציב היא כדלקמן: השינויים שניתן לעשות בו הם רק בשוליים, מכיוון שרובו עטוי ברזל. אין שותף בקואליציה שיסכים לצאת פראייר. לכן, אין משמעות לכל הוויכוח. בסופו של דבר כולם יחיו עם העובדות: קיצוץ רוחבי ללא סדר עדיפויות, כי אין כיסוי להמחאות של תקציב שקרי. כאן זה לא אמריקה שיכולה לכפות על הסינים לרכוש אג"ח ולממן גרעון של טריליון. כאן חייבים לחיות עם מה שיש, ומה שיש זה ציבור ענקי החי על חשבון הציבור, ומדינה שעדיין לא החליטה על מתן עדיפות לנאמניה על פני אויביה.
כאשר רואה ביבי את הפסטיבל התקשורתי מסביב לתקציב, בטנו מחשבת להתפקע מצחוק: איזה חבורת אהבלים, מפריחי יונים וזיבולים, פרשנים חסרי תוחלת המייצרים מלל ללא תכלית, הנה, נזרוק להם עצם במסיבת עיתונאים ונראה איך יריבו עליה כעדת כלבים שוטים.
ועתה לפרסומות.
