התקציב האחראי ביותר האפשרי

ארגונים חברתיים רבים מלגלגים על יעדי הצמיחה. לדידם, הצמיחה אינה יעד ראוי, ובוודאי שהוא ראוי פחות מן היעד של צמצום הפערים החברתיים. זהו עניין מרכזי ומהותי, שעליו יש לקיים את הדיון – קודם לכל דיון פרטני בתקציב. הטיעון המרכזי נגד הצמיחה כיעד מרכזי הוא, שהצמיחה משרתת רק את השכבות החזקות, ואילו החלשים בחברה אינם נהנים ממנה. על-פי היגיון זה, גם המצב העובדתי – שבמדינות בהן הצמיחה גבוהה איכות החיים של כלל הציבור גבוהה יותר – אינו טיעון מספק, כי הרי גם באירופה, ובמיוחד בארה"ב, יש עניים רבים, מחוסרי דיור, חולים וקשישים מוזנחים. המדדים המקובלים לבחינת פערים חברתיים מתייחסים רק למצבם של העניים במדינה נתונה בהשוואה לכלל האוכלוסיה, ואינם מתייחסים למצב העניים במדינה נתונה בהשוואה לעניים במדינות אחרות. יתרה מכך, במדינות חופשיות יותר, בהן הצמיחה הכלכלית גבוהה יותר, מגוון אפשרויות הבחירה העומדות בפני האזרחים אינו בא לידי ביטוי בנתונים המוצגים. כך למשל, שיעור הבעלים של מכונות כביסה, טלוויזיות, תנורי בישול ואפילו של מחשבים אישיים וכלי רכב בישראל כיום הוא גבוה מאוד, ובוודאי שהוא מקיף לא רק את העשירונים העליונים. מנגד, שיעור מחוסרי הדיור, האנאלפבתים והרעבים – זניח. הפערים החברתיים בחברה המודרנית באים לידי ביטוי בשוני בין הדגמים של המכשירים החשמליים, בגודל הבית ובמיקומו, בעושר המרכיבים של הארוחות, במותגי הלבוש וכדומה. אומנם אין לזלזל בפערים אלה, אך ברור שהמדינות הדמוקרטיות אשר הנהיגו כלכלת שוק הצליחו – לראשונה בהיסטוריה האנושית – להדביר את הרעב ולספק מגורים ולבוש לכולם. קביעה זו מעוררת גיחוך בקרב פעילים חברתיים רבים, הרואים בכך לעג לרש. אלא שאין להקל ראש בהישגים אלה, אשר שום שיטה קודמת לא השיגה. כל שיטה כלכלית מושתתת על ההון האנושי. בכל שיטה נדרשים אזרחים לעבוד כדי להתקיים. יש שיטות בהן האזרח נדרש לעבוד על-פי חוק, ומופעלות עליו סנקציות אם הוא מסרב לעשות זאת. ה"סנקציה" המופעלת כלפי מי שאינו מוכן לעבוד בכלכלה חופשית היא תוצאת הדרך שבה בחר להתנהל. שיטה זו מחייבת קיומה של זיקה בין התנהלותו של האזרח לבין התוצאות שעמן עליו להתמודד – ממש כמו בחיים. גם זו נראית לכאורה קביעה טריוויאלית. אלא שכאן מתעוררת השאלה: "מה באשר למי שרוצה לעבוד אבל לא יכול?". בעניין זה ממליצים כלכלני השוק על ביטוחים, אך אז ניתן להקשות ולשאול מה יהיה על אלה שלא עלה בידם לבטח את עצמם. עקרונות כלכלת השוק מכתיבים צמצום מרבי של הפירצה הזו, שאם לא כן, בדיוק בעטיה תיפול השיטה כולה. לכן, בנימין נתניהו היה מוכן להיות נדיב מאוד בכל הקשור בקצבאות זִקנה, וזהיר מאוד בכל הקצבאות האחרות. בחברה המודרנית גם הגדרות הנכות נמתחו מאוד, והנכים של היום הם לא הנכים של פעם. כיום שיעור גבוה מאוד מקרב הנכים הוא ציבור עובד, או ציבור שמסוגל למלא תפקידים רבים בחברה, אם רק נתיר לו לעבוד. המצב הנוכחי מטיל מגבלה על מקבלי הקצבאות, שהופכת את העבודה לבלתי כדאית מבחינתם. חשוב לציין, שכלכלת השוק בנויה על הנחות צמיחה. כל בסיס הכסף בחברה המודרנית מאבד ממשמעותו בחברה ללא צמיחה. עקרון מינוף הכסף, המערכת הבנקאית, החסכונות לטווח ארוך, האפשרות לבניית פרויקטים של תשתיות ונדל"ן – כל אלה ועוד מבוססים על הנחת התקיימותה של צמיחה. בחברה שבה אין צמיחה, צריך המשק למצוא בסיס כסף סולידי יותר (כמו זהב), ולקיים כלכלה מסוג שונה.

"צדק חלוקתי" הוא מונח בעייתי ומטעה. הוא מקפל בתוכו את ההנחה שיש עוגת הכנסה נתונה, ושאופי חלוקתה הוא עניין מוסרי. אלא ששאלת המוסריות מתחילה רגע לפני – הרגע בו העוגה נאפית. שהרי קביעת הכללים לאופן חלוקת העוגה מכתיבה בהכרח את גודלה: אם ייקבע שהנתח הגדול יותר יוקצה לקופה הציבורית, הרי שה"שחקנים" הפרטיים מלכתחילה לא יהיו חדורי מוטיבציה לאפות את העוגה הזו. ראוי להדגיש, שהדיון על התקציב מתקיים מדי שנה על תקציב השנה הבאה – על הכסף שעדיין לא הורווח ועדיין אינו קיים בקופה. לכן שאלת החלוקה היא שאלתם של הציידים שטרפם עדיין לא בידם! ועל כן, שאלת חלוקת ההכנסות (בין האזרחים) כלל אינה רלווטית לעניין התקציב. אלא שגם הפעם התקיימו לילות לבנים של דיונים עקרים על התקציב. הדיונים "העקרוניים" נסבו סביב שאלת החשבוניות הידניות, ביטוח המע"מ על הפירות וירקות, העלאת המע"מ באחוז וכדומה. אך ברור, שמבחינתם של בנימין נתניהו ושר האוצר ד"ר יובל שטייניץ, חשוב יותר שיעד הגירעון נשאר ברמות סבירות יותר מן המקובל בעולם; שמִתווה שיעור מס ההכנסה ימשיך לרדת; שיחול קיצוץ בתקציב משרדי הממשלה ושתקציב הביטחון יוגבל. חשוב מאוד, להם ולחוסנה של ישראל, שתחודש רוח הרפורמות בנמלים ובמִנהל מקרקעי ישראל, בפתיחת התחרות בתקשורת ובקופות החולים. הישגים אלה דרשו מן הממשלה ויתורים, אך ברור שממשלה אחרת הייתה מוותרת יותר, שכן לצידה של ממשלה זו עמדה הלגיטימציה שמספקות לכך מדינות מערביות אחרות בעולם. בהקשר זה ראוי להדגיש, שאותן מדינות, כמו ארה"ב, המגדילות את הגירעון שלהן ואת ההוצאה הציבורית, עושות זאת לשם הצלת מוסדות פיננסיים, ולא לשם הגדלת הקצבאות. בשיטה הנהוגה אצלנו, גם אם יעמדו לרשות הממשלה והכנסת חודשים ארוכים לדיון בתקציב, הרי שהם יתקיימו בדקה התשעים, במסגרת מרתונים לחוצים שתמיד יימשכו עמוק לתוך הלילה. למה? כי משא-ומתן בוחן גם את עמידות הצדדים ואת נחישותם תחת לחץ. מי שביקר בשוק הגבינות העתיק של הולנד, ראה כיצד מנהלים הסוחרים שם משא-ומתן על ממכר גבינות: הקונה מכה בכוח בכף ידו של המוכר ונוקב במחיר. המוכר מכה בכף ידו המושטת של הקונה הפוטנציאלי ומשיב לו במחיר שלו. וכך מכים הקונה והמוכר זה בזה, עד שידם אדומה וכאובה. הראשון שממצמץ מסכים למחיר שנחתך, והעסקה מתבצעת. יש ביטוי גופני למשא-ומתן המתיש. הממונה על התקציבים באוצר היה זה שמצמץ ראשון. רם בלינקוב סיפק כותרות, כשנקלט במיקרופונים של "ערוץ 10" כשהוא מוצא אצל היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, אוזן קשבת ומכנה את ראש הממשלה "לחיץ". מובן שהוא נבהל מן הציטוט וטען שלא התכוון בדבריו לראש הממשלה ושהדברים הוצאו מהקשרם, אך הוא לא נקב בשום הקשר מתקבל יותר על הדעת. חשובה יותר התבטאותו, שלא לציטוט, כי "מנסים לשחד את עיני בתוספת שכר לחלק מעובדי קופת החולים", עליה הוא הגיב באומרו: "על דברים פעוטים מאלה הודח פה ראש ממשלה". בלינקוב היה נסער ודיבר בלהט ובהתרגשות, עד שלא הבחין כי במרחק מצלמים ומקליטים אותו. מיד אחרי התקרית לא נותר לו אלא להגיש את התפטרותו, וכך הוא אכן עשה. ואם נשוב לבחון את התקציב ואת הליכי אישורו בראי התקשורת – הרי שהיה ברור מתחילתם, כי לבנימין נתניהו אין סיכוי לצאת מהם טוב. הוא הציע את התקציב האחראי ביותר האפשרי, שכמובן היה בצידו תג מחיר. הוא אחראי, כי יש בו קיצוץ, עמידה ביעד הגירעון, קיצוץ קצבאות שעלולות לעודד אי-תעסוקה והגדלת קצבאות זִקנה שאינן פוגעות במצב התעסוקה, והמשך במִתווה הקיצוץ במיסים, אשר מעודד תעסוקה ויזמות. נתניהו אינו טירון פוליטי: הוא מודע לנוכחותה של "העבודה" בקואליציה ולגיבוי שמקבל ממנה עופר עיני. הוא גם מודע לכך שהשר שבנה לו את הקואליציה, שר החינוך גדעון סער, לא יתמוך בקיצוץ במשרד החינוך. לכן, סביר להניח שההצעה שהוא הכין כללה מראש קיצוץ נמרץ יותר מזה שהוא התכוון להעביר בפועל. תפקיד ההצעה היה הַכְתבת כיוון ברור, ואת זאת היא עשתה בהצלחה. היא הכתיבה סדר יום ברור. ולמרות זאת, לרגע נראה שהעניינים יוצאים משליטה. פקידי האוצר לא אוהבים פוליטיקה. הם יודעים מה צריך ומתעקשים שכך יהיה. אבל המציאות מורכבת יותר. במציאות יש צורך לרצות כל מיני מפלגות, עסקנים ואינטרסים. בעניין זה התגלו כוחותיו של נתניהו כבלתי ערוכים דיים. חסרה שם מנהיגות שטח: מישהו כמו גדעון סער שיתאם, ירוץ בין האנשים, ירגיע את הרוחות וישמור על מתווה דיון מסודר ומאורגן, פקידים שיידעו כי אין להם צד במשא-ומתן הפוליטי וכי יש בעל בית, וגבולות דיון שיישמרו וישדרו סדר.