מאז עלה ברק אובמה לשלטון בארה"ב ניכרת התעוררות בקרב גורמים בשמאל הישראלי שהנה, סוף סוף, בא מישהו מבחוץ שייתכן שיאכוף על ישראל את תפיסות השמאל ויביא, במהרה בימינו, לשלום החמקמק בינינו לפלשתינים. אין המאמר עוסק בסוגייה המוסרית של ריבונות התהליך הדמוקרטי הישראלי על תהליך קבלת ההחלטות בישראל ובכמיהה, הפעם משמאל, לאיש חזק שיבוא ויעשה סדר, אלא למשמעות המעורבות האמריקנית כפי שהסתבר בחמישים השנים האחרונות ולאיכות תהליך קבלת ההחלטות שלהם - לא שלנו.
בשנות השישים ניהלה ארה"ב מלחמת חורמה מדרום וייאטנם נגד צפונה. מכוני המחקר והחשיבה בארה"ב הגו את תיאוריית "הדומינו" לפיה בריה"מ אורגת מאחורי הקלעים מסע השתלטות עולמי. כשתיפול דרום וייאטנם יפלו אחריה כל מדינות דרום אסיה מאינדונזיה והפיליפינים ועד בורמה. לכן אין לאפשר לדרום וייאטנם ליפול בכל מחיר. כשנפלה לבסוף וייאטנם, ב-1974, כשבריה"מ עדיין בשיא כוחה, הסתבר שלתיאוריה שנהגתה על-ידי טובי המוחות בארה"ב לא הייתה שום אחיזה במציאות. לוייאטנם הייתה יריבות עם סין, קשריה עם בריה"מ היו רופפים למדי ומוגבלים לסיוע צבאי וכלכלי, ושום תהליך דומינו לא התרחש. את מחיר הקיבעון האמריקני שילמו 4 מיליון וייאטנמים. בהתחשב באוכלוסיית וייאטנם ב-1974, כ-40 מיליון, סבלה האוכלוסיה הוייאטנמית במלחמה יותר מאוכלוסיית פולין הפולנית תחת הכיבוש הנאצי. בניגוד לגרמנים, ארה"ב לא עשתה חשבון נפש עד היום אלא עם עצמה, לא עם מה שהיא עוללה לעם הוייאטנמי.
תחת אותו קיבעון של השתלטות קומוניסטית הפילה ארה"ב ב-1973 את הנשיא הנבחר הקומוניסטי של צ'ילה, סלבדור איינדה, והשליטה, שוב בשם החופש, השלום והקידמה, את גנרל אוגוסטו פינושה שהשליט דיקטטורה אכזרית. לפחות 30 אלף צ'יליאנים הוצאו להורג בעינויים, חלקם הושלכו חיים ממטוסים בלב האוקיינוס, כדי לעצור את התפשטות "הקומוניזם" לחצר האחורית של אמריקה. זאת למרות שהחצר האחורית הזו מצויה 12,000 ק"מ מארה"ב. 200 אלף נוספים נמלטו מהמדינה.
מאז כשלון "מפרץ החזרים" בקובה ב-1962 הטילה ארה"ב חרם כלכלי ומדיני על קובה. אומנם ב-1961 ניסתה קובה להקים בסיסים של טילים גרעיניים רוסיים על אדמתה שאכן היוו איום חמור על ארה"ב. יחד עם זאת מאז אמצע שנות השמונים והתפוררות בריה"מ, זה מעל ל-20 שנה, קובה לא איימה ולא מסוגלת לאיים על איש.
אין שום הסבר הגיוני להטיל משטר כפייה של עוני ונחשלות כלכלית על קובה. תהליך הבחינה וקבלת ההחלטות בארה"ב, שיש בארץ המתפעלים ממנו, לא הצליח עד היום לגבור על תחושת העלבון האמריקנית ממפרץ החזירים, אפילו לא בימי ג'ימי קרטר.
בשנת 1978 החליט הנשיא ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב, שהשאה של אירן אינו שוחר זכויות אדם מספיק לטעמו. אגב, גם השאה הגיע לשלטון בחסות ארה"ב ובמהפכת נגד מבויימת בידי הסי.אי.אי ב-1953. יותר מכל גורם אחר הביא ג'ימי קרטר לשיתוק משטר השאה ולהעלאת משטר האייתולות באירן. למרות שמשטר השאה היה אכזרי ודיקטטורי לכל דבר, האפיל עליו משטר האייתולות באכזריות ובהיקף ההוצאות להורג. מאז התמוטט הסדר הפוליטי במפרץ הערבי/פרסי פרצו בו שלוש מלחמות גדולות. במלחמת אירן-עירק בשנים 1988-1979, תוצאה ישירה ממהפכת חומייני, נהרגו מעל למיליון בני אדם בשני הצדדים.
במלחמת כוויית ב-1991 עודדו האמריקנים את השיעים בעירק למרוד בסדאם חוסיין לאחר שהעריכו בהערכת יתר מוגזמת את כוחו. משהובס סדאם נזכר מי שנזכר בפנטגון שהשיעים עלולים בכלל להיות בני ברית לאירן. בטווח המשקפות והתותחים של צבא ארה"ב איפשרה ארה"ב לצבא סדאם המובס להשתלח בשיעים ולדכא את המרד. 200 אלף שיעים נטבחו על-ידי סדאם ב-1991. במלחמת עירק האחרונה מ-2003 - תוצאה מאוחרת מהכאוס הפוליטי שג'ימי קרטר חולל במזה"ת ב-1978, נהרגו עוד לפחות 135 אלף עירקים. הסוף של הסאגה העירקית לא ברור, אבל ברור שיהיו עוד קורבנות רבים והחשש למלחמה מזרח-תיכונית בין שיעים לסונים, בצל מטריה גרעינית אירנית, תלוי ועומד באוויר כל הזמן.
בשנת 1979 השתלטה תנועה שמאלנית, הסינדיניסטים, על ניקרגואה והדיחה את הרודן בחסדי ארה"ב, אנסטסיו סומוסה. בהתאם לקיבעון האנטי קומוניסטי הקימה ארה"ב תנועת "התנגדות" - הקונטרס, צבא שכירי חרב ופורעי חוק, שמשימתו הייתה להפיל את הסינדיניסטים ולהחזיר "דמוקרטיה" למדינה. 160 אלף מבני ניקרגואה שילמו, כמקובל, את קיבעון החשש הקומוניסטי וגחמת הקונטרס בניקרגואה. כיום משלמים תושבי אפגניסטן ופקיסטן, בעשרות אלפיהם את מחיר "השלום האמריקני".
למרות שהסכם אוסלו מנע מהחמאס השתתפות בבחירות ברשות אכפה קונדוליזה רייס על אריק שרון את השתתפות החמאס בבחירות ינואר 2006. הגחמה האמריקנית הזו שמה למעשה לאל כל סיכוי לממשלה פלשתינית יציבה שעשויה, בצורה כלשהי, להשלים עם ישראל וקץ לסיכויי השלום בדורנו. תושבי עזה ותושבי ישראל משלמים יום יום ושעה שעה את מחיר ההסדר הכפוי האמריקני. מדובר סך הכל ברשימה חלקית.
תהליך קבלת ההחלטות בארה"ב הוא אומנם מסודר ומובנה אבל התוצאה עלובה למדי. המחשבה האמריקנית תופסת את העולם בשחור ולבן וממעיטה לזהות את גווני הביניים. ארה"ב משוכנעת שהערכים האמריקנים טבועים בכל אדם, אם רק תשכיל ארה"ב לשחרר אותו מכבלי העריצות, ותמיד תמיד היא בוחנת אותם מתוך ראייה צרה של האינטרסים האמריקנים לשעתם בלבד. אם אכן הייתה מידה של "הומניות" לשמה במדיניות האמריקנית הם היו שולחים מזמן איזו חטיבה "לשחרר" את זימבבוואה, למשל, מרעב וממוות במגפות תחת רודנותו המופרעת של רוברט מוגבה ולא היא.
אין כמעט דוגמה ב-40 השנים האחרונות שמעורבות כפויה אמריקנית אכן הביאה לפתרון של שלום וליישוב סכסוכים. ההפך הוא הנכון - היא הביאה על-פי רוב להעמקת משברים, לשפך דמים קשה ולערעור היציבות הפוליטית - פקיסטן, אפגניסטן, עירק, עזה והבחירות ברשות כמשל.
כמעט כל מדיניות החוץ של ארה"ב היום מתמודדת עם הבעיות שארה"ב עצמה יצרה לעצמה בקוצר ראותה. עירק, אפגניסטן והטאליבן, שהוקם ב-1987 בסיוע הדוק של הסי.אי.אי בשיתוף עם המודיעין הפקיסטני כדי להילחם ברוסים באפגניסטן. אירן, החשש להתגברות התפוצה של הנשק הגרעיני באירן ופקיסטן והשבר בין הפתח לחמאס בחברה הפלשתינית.
מי שתומך בכפייה אמריקנית בסכסוך מוטב שילמד את תולדות המעורבות האמריקנית בעולם ב-50 השנים האחרונות. מסתבר שהדרך לגיהנם אכן מלאה בכוונות טובות.
