כה אמר יצחק רבין

על שלושה פרויקטים מדיניים השמאל מניח את הביצים של כולנו בסל של חוסיין אובמה: עקירת התנחלויות, חלוקת ירושלים, והקמת מדינה פלשתינית. המחיר לא חשוב. הם כמובן יגידו שזה הסיכוי היחיד של יהודים לשכון לבטח על אדמתם, אבל בסיכום ביניים ניתן לקבוע, שיכולת החיזוי של השמאל היא "לא-משו". למרות התוצאה ה(בלתי) צפויה של עקירת יישובי גוש-קטיף וצפון השומרון, השמאל לא מוכן לבחון מחדש את תאוותו לעקירת ישובים. יש לזה סיבה: שנאת חינם למתנחלים. אני לא ממציא את זה. במחקר שעשתה פרופ' דליה מור (לפני ההינתקות) מתברר שהשמאלנים שונאים את אחיהם המתנחלים, יותר מאשר הם שונאים את אויביהם הפלשתינים. לדן מרגלית הסבירה עורכת המחקר את הסיבה: "הם נתפסים בעיני השמאל כמי שמפריעים לתהליך השלום" [ערב חדש, 13.12.05]. כמה מבין אזרחי המדינה יודעים או זוכרים שלמרות שנחתמו שני הסכמי אוסלו, ישראל מעולם לא התחייבה על עקירת התנחלויות? בראיון שנתן יוסי שריד לשרי מקובר הוא נשאל: האם בעניין אוסלו לא טעיתם? שימו לב לתשובה: "אני לא מזהה טעויות קרדינאליות באוסלו. שום הסכם הוא לא מושלם, אבל לא היו טעויות גסות. הטעות היחידה היא שאוסלו לא כלל פינוי התנחלויות. להגיע להסכם ולהשאיר את כל ההתנחלויות על מכונן, ועוד לאפשר הרחבתן, ועיבוין, וריבוין- זו טעות גסה". [מעריב, 21.6.02]. עיניכם הרואות, ישראל לא התחייבה לעקור ישובים - ועקרה, והפלשתינים התחייבו לפרק את ארגוני הטרור, ולא פירקו. במקום זה כולנו רואים הצטיידות, התחמשות, ורטוריקה המבטיחה מחיקת ישראל. זה לגבי ההתנחלויות. ומה לגבי ירושלים ומדינה פלשתינית? מאחר ויש לי עניין להביא גאולה לעולם - אביא דברים בשם אומרם. ובעניין הזה, אין לנו/להם יותר מיצחק רבין ז"ל. בעוד הנשיא קלינטון יושב לימינו של יו"ר הכנסת פרופ' שבח ויס, עמד ראש הממשלה יצחק רבין על הדוכן ובקולו העמוק הרעים: "ירושלים איננה עניין למשא-ומתן. נאמנים למורשתנו וערכינו נאפשר תמיד חופש גישה ופולחן דתי לבני כל הדתות ... ירושלים איננה עניין למיקוח" [27.10.94]. כתום נאומו, חברי הכנסת כולם מחאו כפיים. גם קלינטון. "ירושלים איננה עניין למשא-ומתן", אמר רבין. ולאלה שלא הבינו, הוא חזר: "ירושלים איננה עניין למיקוח". האוזניות באוזניו של הנשיא האמריקני העידו שיש מי שמתרגם לו סימולטנית את דברי החבר שלו. אני לא יודע איפה ישבה באותו רגע מוניקה לוינסקי. הילרי ישבה ביציע הכנסת, גם היא מחאה כפיים. שנה אח"כ. בטרם הצבעה בכנסת על הסכם אוסלו ב', אמר מעל הדוכן ראש הממשלה רבין: "את פתרון הקבע אנו רואים במסגרת שטח מדינת ישראל, שיכלול את מרבית שטחה של ארץ-ישראל כמי שהייתה תחת המנדט הבריטי. ולצידה, ישות פלשתינית שהיא פחות ממדינה, ואשר תנהל באופן עצמאי את חיי הפלשתינים הנתונים למרותה. גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי הרביעי ביוני 67. ואלה הם עיקרי השינויים, כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע. בראש ובראשונה: ירושלים המאוחדת שתכלול גם את מעלה-אדומים וגבעת-זאב, כבירת ישראל בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת-הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון וישובים אחרים שרובם נמצאים באזור, מזרחית למה שהיה פעם הקו הירוק לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי ישובים והלוואי והיו כמותם כמו (שימו לב) גוש-קטיף, גם ביהודה ושומרון" [ערוץ 3 רשות-השידור, 5.10.95]. אף מילה על עקירה. לאחיי מהשמאל אני אומר: לא הייתי מעז להביא את הציטוטים הנ"ל, אילו היו ציטוטים הפוכים. עד לאותן שלוש יריות, אין שום ציטוט שבו יצחק רבין נישמע תומך בחלוקת ירושלים ובהקמת מדינה פלשתינית. כל ניסיון לשגר לתודעתנו מסרים שסותרים את צוואתו המדינית על גבו של המיתוס, גרוע מנוכלות פוליטית - זה חילול כבוד המת. הגיע הזמן שתתפייסו עם האמת...