בין אם נרצה בכך ובין אם לאו, הרוח המנשבת בוושינגטון מאז מינויו של ברק אובמה לנשיא בינואר נושאת עמה זיקה בין התקדמות במשא-ומתן המדיני בין ישראל לבין הפלשתינים ומדינות ערב ובין המהלכים לבלימת התגרענותהּ של אירן. "אם ישראל מבקשת לקבל תמיכה חזקה מול אירן, אין היא יכולה לעמוד מן הצד בכל הנוגע לפלשתינים ולמאמצי השלום", הבהירה לא מכבר מזכירת המדינה הילרי קלינטון. "שני הדברים כרוכים זה בזה".
התניית ההתקדמות במסלול האירני בהתקדמות במסלול הפלשתיני-ערבי, כמו גם המתווים שנקבעו לכל אחד מהם, לא רק שאינם נוחים לישראל, אלא גם אינם עולים בקנה אחד עם מה שנובע משאיפותיהם המוצהרות של מנהיגי אירן והפלשתינים: הדיאלוג האמריקני עם טהרן ככל הנראה לא יהיה בכוחו לגמול את האייתולות מן הפנטזיות הלאומניות על תחייתה של האומה המוסלמית בהנהגת אירן או מן הפנטזיות הדתיות על האימאם ה-13, שיגיח מבין הסלעים לאחר מלחמת גוג ומגוג; כמו-כן בִּינאוּם ירושלים ונסיגה לקווי 67' לא יהיה בהם כדי לגמול את חאלד משעל משאיפתו לשלוח את היהודים לאירופה או את אבו-מאזן משאיפתו לשוב לבית משפחתו בצפת.
אך גם אם חזון אובמה - לסיים יותר מ-100 שנות סכסוך במחי קדנציה אחת ולשכנע את האירנים לוותר על נשק גרעיני בדרכי נועם - נראה כתמהיל של יומרה ותמימות, וגם אם המדיניות החדשה של הממשל האמריקני אינה מתיישבת עם הדרך, שזכתה לניצחון סוחף בבחירות בישראל רק לפני כשלושה חודשים, אין פירוש הדבר שלא נותר לנו דבר לעשותו אלא למחות ולהתמרמר.
עלינו לזכור, שיותר מכפי שחזון אובמה אינו נוח לנו, הוא אינו נוח לפלשתינים; החזון מחייב אותם בין היתר לחשוף את סירובם לוותר על "זכות השיבה" - צעד שאף פלשתינים "מתונים" דוגמת אבו-מאזן או מרואן ברגותי אינם מוכנים לו.
בהתחשב בכך שגם הפעם הפלשתינים לא יחמיצו את ההזדמנות להחמיץ הזדמנות, ושסירובם ממילא יקבור את חזון אובמה חיים, אל לה לישראל לקפוץ בראש ולומר "לא" לאובמה; עליה להותיר את חזית הסירוב למשעל ולאבו-מאזן.
חילופי השלטון בבית הלבן הביאו את ישראל לעמדה, שבה היא חייבת לשלם במטבע הפלשתיני עבור תמיכה אמריקנית. אולם בהתחשב בעלות האלטרנטיבית של אירן גרעינית ובתנאי התשלום הנוחים - פיקדון מדיני, שממילא לא ייפרע - מדובר במחיר מציאה של ממש.
אבו-מאזן ברמאללה, איסמעיל הנייה בעזה וחאלד משעל בדמשק תולים הרבה תקוות ב"סרבנות הישראלית". כי הרי מבחינתם, כל עוד מאפשרים להם בירושלים לשמור בידיהם את הקלף התורן של הקיפוח והכיבוש, אין הם נדרשים לחשוף את סרבנותם שלהם.
גם מחמוד אחמדינג'אד בטהרן מקווה מן הסתם כי ישראל תַּמְרה את פיה של ארה"ב ותאפשר לו להרוויח את מעט הזמן היקר הנדרש לו כדי להגיע לפצצה משלו. אך אם תביע הצמרת המדינית בירושלים נכונות להגמיש את העמדה הישראלית בזירה הפלשתינית, יגדלו סיכוייה לזכות בהקשחת העמדה האמריקנית בזירה האירנית. עם הפרדיגמה השלטת בבית הלבן מזה ועם האתגר ההיסטורי שמזמנת לנו ההתמודדות עם הטירוף האירני מזה - סדר העדיפויות של ישראל ברור, ועליה להיות קצת יותר חכמה וקצת פחות צודקת.
