"אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", כך אמר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל בה' באייר תש"ח, כשהקריא את מגילת העצמאות. 61 שנה חלפו מאז. האם המדינה עליה הכריז דוד בן-גוריון היא באמת מדינה עצמאית גאה או מדינה תלותית אשר לא יכולה להתנתק מה"עטין" של ה"דוד מאמריקה"?
בימים אלו אנו עומדים בפני "סערה" מדינית-ביטחונית שבה "הדוד מאמריקה" מנסה לכפות עלינו הסדר מדיני תוך התעלמות מהמציאות הפוליטית שבה "גוש הימין" זכה ברוב ברור בציבור הישראלי. בגישה זו יוצא כי ארה"ב, הדוגלת ומטפחת את ערכי הדמוקרטיה, דורסת את המנהיגות הנבחרת של מדינת ישראל אשר מייצגת את רצון בוחריה בהליך דמוקרטי.
על כן, על ממשלת ישראל לקבל החלטה אמיצה המשדרת גאווה לאזרחיה ועמידה איתנה על עקרונותיה וחזונה, ולהכריז כי לאחר 61 שנות עצמאות דה יורה נהפוך למדינה עצמאית דה פקטו. מדובר ב"חלון הזדמנויות" של פעם בדור שבו אנו נחליט על גורלנו ועל עתידנו "הלוט בערפל" שתלוי ברצונו הטוב של "הדוד מאמריקה", אשר מתחיל לגבות את החוב עם ריבית דריבית עבור המתנות שהוא מרעיף עלינו בדמות הסיוע הביטחוני בערבויות ממשלת ארה"ב.
מפוליטיקה למדינאות
אזרחי ישראל מצפים בימים מתוחים אלו לנאומו הקרוב של ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, אשר צפוי לשאת נאום מדיני ביום ראשון הקרוב באוניברסיטת בר-אילן. מדובר בנאום שצפוי להיות היסטורי וגורלי לעיצוב אופיה ועתידה של מדינת ישראל.
אחד התרחישים, שחלק לא קטן מאזרחי המדינה משתוקקים לשמוע, הוא כי ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו יפתח נאומו במשפט כגון "אזרחי ישראל היקרים! כמדינה הדמוקרטית היחידה דה פקטו במזה"ת אני מכריז בזאת כי החל מהיום, אנו לא עוד 'רפובליקת בננות' תלותית אלא מדינה עצמאית וגאה, אשר רואה לנגד עיניה את טובת אזרחיה נטו, למען עתיד ברור ויציב שבו נממש את ריבונותנו ללא תלות בבעלי עניין חיצוניים". נתניהו ימשיך דבריו ויאמר "כאזרח 'מודאג' של מדינת ישראל אשר גדל והתחנך על ערכי המדינה, הציונות והדמוקרטיה אני קורא לאזרחי מדינת ישראל כולל כל חברי הקואליציה וחברי האופוזיציה משמאל ומימין, יהודי ארה"ב ושאר יהודי העולם והתקשורת על מגוון דעותיה להתאחד סביבי, ראש ממשלת ישראל הנבחר, ולעזור לי בשעה קשה וגורלית זו לפעול בגיבוי מלא לטובת ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל... ב-61 שנות קיומנו גילינו נחישות ועמידה ללא דופי מול אויבנו, אך המחלוקות מבית שחלקן יוצאות החוצה מכרסמות במסרים הלאומיים של מדינת ישראל ופוגעות בכושר עמידתנו והרתעתנו את אויבנו, אשר מפנטזים להשמידנו כמדינה וכעם".
"אני מבקש מכם להיות אזרחים נאמנים וגאים כאשר הממשלה בראשותי מתחייבת לשרת אתכם ולעמוד בכבוד ובנחישות מול כל הלחצים המופנים אלינו כאשר אני ושאר חברי לממשלה רואים לנגד עיננו רק את טובתה של מדינת ישראל".
נתניהו ימשיך ויאמר "אאמץ את דבריו האמיצים של מורי מנחם בגין ז"ל ואומר לידידתנו בבית הלבן כי אם יהיה צורך העם בישראל יסתפק בלחם ומרגרינה, אך לא יקבל תכתיבים".
"אני מבקש מחברי בכנסת ישראל ובממשלה להחליט כי מהיום הם לא עוד פוליטיקאים אלא מדינאים שנבחרו על-ידי העם במדינת ישראל לקידום האינטרס המשותף של המשך קיומה הדמוקרטי של מדינת ישראל .... ".
נתניהו יסיים את נאומו ב"תחי מדינת ישראל הריבונית, העצמאית, החופשיה והגאה" ואזרחי ישראל ישירו בגאווה את שירת "התקווה".
חיבוק הדוב מ"הדוד מאמריקה"
מדינת ישראל, אשר מקבלת מארה"ב סיוע כספי בסכום של 2-3 מיליארד דולר בשנה, נאלצת בכל פעם מחדש לבטל עסקות ביטחוניות כדי "חס וחלילה" לא להרגיז את הדוד מאמריקה.
משבר ביטחוני בין ישראל לארה"ב פרץ כבר לפני כ-9 שנים (2000), כאשר ישראל ביקשה למכור לסין 3 מטוסי ביון מסוג פלקון של התעשיה האווירית, בשווי של כ-800 מיליון דולר עבור כל מטוס. אז, בעקבות לחץ אדיר מוושינגטון, נאלץ משרד הביטחון לבטל את העסקה ולשלם לסינים פיצויים בסכום של כ-300 מיליון דולר.
לפני כ-4 שנים (2005) פרץ משבר חמור יותר, כשהאמריקנים טענו שישראל משביחה מזל"טים שמכרה לסין בשנות ה-90, שבעתיד עלולים להיות מופנים נגד ארה"ב. בישראל הכחישו את ההאשמות, וטענו כי המזל"טים הובאו לארץ רק לצורך טיפול אחזקה שוטף. אלא שההסבר הישראלי לא היה מקובל על הפנטגון, ואנשי משרד ההגנה האמריקני אסרו על "בן חסותם" הממשל הישראלי להשיב את המז"לטים לסין, ובמקביל הטילו חרם על מנכ"ל משרד הביטחון האלוף (במיל.) עמוס ירון ועל ראש משלחת משרד הביטחון בארה"ב תת-אלוף (במיל.) קותי מור.
האמריקנים אף השעו את ישראל מפרויקטים ביטחוניים משותפים כמו פיתוח מטוס קרב עתידי. בישראל התעקשו על-רקע הפרשה שהמנכ"ל עמוס ירון לא יפרוש מתפקידו, דבר שייראה ככניעה מוחלטת לתכתיבים של ארה"ב לפטרו. במקביל מינה משרד הביטחון את מפקד חיל האוויר לשעבר, האלוף (במיל.) הרצל בודינגר, לנהל מגעים עם פקידים אמריקנים בכירים לפתרון למשבר; אך בסופו של דבר עמוס ירון נאלץ לפרוש והמחלוקת נשארה, כאשר עסקת השבחת מטוסי אף-16 בוונצואלה על-ידי התעשיה האווירית הוקפאה תחת לחץ אמריקני כבד.
נזכיר כי לישראל ולוונצואלה הייתה עד שנת 2005 מערכת יחסים ארוכת שנים, כולל קשרים ביטחוניים, בה החלה להתגבש בין התעשיה האווירית לוונצואלה עסקה להשבחת 24 מטוסי אף-16. הוונצואלים רכשו את מטוסי האף-16 שלהם בשנת 1983 ונהגו להשביח אותם באמצעות חברות אמריקניות. אבל הזמנים השתנו, ולאחר שלכס הנשיאות בוונצואלה נבחר הוגו צ'אבז, התקררו מאוד היחסים בין הצדדים (צ'אבז טען כי האמריקנים ניסו לחסלו).
"מתנות עולות ביוקר"
כמעט מראשית קיומה זכתה מדינת ישראל בקבלת סיוע ביטחוני ואזרחי מארה"ב. בראשית הדרך הסיוע הזה היה קריטי מאד ומשקלו ביחס לגודלו של המשק הישראלי היה גבוה, ולכן שאלת המחיר הייתה פחות משמעותית. אך כיום, משקלו היחסי של הסיוע זניח ואינו שווה את המחיר שאנו נדרשים לשלם עבורו במונחי עלות-תועלת.
בתמורה לסיוע אנחנו משלמים - במודע - מחיר כבד מאוד, כאשר אנו מוותרים על האוטונומיה שלנו בקבלת החלטות עצמאית כפי שמדינה עצמאית וריבונית "נורמלית" אמורה לתפקד. כמו-כן קיימות מגבלות משמעותיות להתפתחות התעשיה הביטחונית שלנו, כאשר אנו מוותרים על היכולת ליזום מהלכים של פיתוח ועשייה בתעשיה הביטחונית.
מנתוני משרד האוצר עולה כי תקציב המדינה לשנת 2009 עומד על סכום ברוטו של 327.6 מיליארד שקלים (כולל הוצאה מותנית בהכנסה) מתוכו תקציב הביטחון ברוטו עומד כל 48.9 מיליארד ש"ח (כ-15% מסך התקציב). הסיוע הביטחוני מארה"ב עמד בשנת 2007 על 11.2 מיליארד ש"ח בפועל, בשנת 2008 התקציב המתוכנן היה 10.23 מיליארד ש"ח ובשנת 2009 התכנון עומד על סך של 8.6 מיליארד ש"ח (2.6% מסך התקציב).
מדברי ההסבר של ספר התקציב לשנת 2009 עולה כי "בהתאם להסכם עם הממשל בארה"ב, הסיוע האמריקני מורכב משני חלקים: נתח סיוע בארה"ב המהווה כ-74% מסך הסיוע, ונתח המרות המהווה כ-26% מסך הסיוע. הנתח הראשון מוגבל לרכש בארה"ב בלבד והוא משמש להצטיידות באמצעי לחימה, לרכש חלפים, רכש דלקים ועוד. נתח ההמרות מומר ברובו לשקלים ומתוסף לתקציב השקלי ממקורות המשק.
"עד שנת 1998 עמד היקף הסיוע הכולל מארה"ב על סך 3 מיליארד דולר, מהם 1.8 מיליארד דולר כסיוע ביטחוני ו- 1.2 מיליארד דולר כסיוע אזרחי. מאז אותה שנה ובהתאם להצעת ממשלת ישראל, גדל היקף הסיוע הביטחוני ב-60 מיליון דולר בכל שנה, ובמקביל צומצם הסיוע האזרחי ב-120 מיליון דולר בכל שנה.
"משמעות הדבר היא כי עד לשנת 2008 עמד תקציב הסיוע הביטחוני על 2.4 מיליארד דולר, ובוטל הסיוע האזרחי.
"במהלך חודש אוגוסט 2007, נחתם הסכם סיוע חדש עם הממשל האמריקני. במסגרת ההסכם יקבל משרד הביטחון סיוע בהיקף של 30 מיליארד דולר לשנים 2009 עד 2018 המתוספים לתקציב הביטחון. כחלק מההסכם תוקצבה בתקציב הביטחון לשנת 2008 , תוספת של 150 מיליון דולר בהוצאה מותנית בהכנסה על חשבון הסיוע משנת 2009. לכן, על אף שהסיוע האמריקני לשנת 2009 עומד על 2.55 מיליארד דולר, מתוקצב סך של 2.4 מיליארד דולר בלבד.
משרד הביטחון נהנה מהסדרי רכישה משופרים מהממשל האמריקני. הסדרים אלו מאפשרים חיסכון בהוצאות משרד הביטחון עבור רכש של אמצעי לחימה ועבור הוצאות הפיתוח והניהול, שבשנת 2008 מוערך שוויים בעשרות מיליוני דולר".
מניתוח נתוני האוצר נגלה כי סך כל הסיוע הביטחוני השנתי מארה"ב עומד על כ-8.6 מיליארד ש"ח שהם כ-2.6% מסך ההוצאה הממשלתית השנתית של מדינת ישראל.
ממדיניות הממשלה עולה כי ממשלת ישראל התרגלה לשלם את "מחיר המתנות" עבור עשרות שנים של סיוע כלכלי וביטחוני.
יש להדגיש כי רוב הסיוע הביטחוני מארה"ב אינו בר המרה לשקלים והוא מיועד לרכישה ממפעלים ביטחונים אמריקניים, מה שמייצר את התלות שלנו באמריקנים וכופה עלינו לשתף את האמריקנים בטכנולוגיה ישראלית. על-מנת שנוכל להשתמש בכספי הסיוע אנו נאלצים להעביר מפעלים לארה"ב ולשתף חברות אמריקניות בפיתוחים ייחודיים.מה שבה על חשבון התעסוקה המקומית תוצרת "כחול לבן".
ביחסינו הביטחוניים עם ארה"ב, קיימים אינטרסים של חברות אמריקניות אשר מתחרות מול התעשיה הביטחונית הישראלית על יצוא לשווקים בחו"ל, כאשר בנוסף לכך קיים החשש האמריקני מכל עסקה ישראלית עם מדינות שוושינגטון לא חפצה לקדם עסקות עימן מתוך אינטרסים שונים.
בשנות ה-80 ממשלת ישראל החליטה להשקיע ב'פרויקט הלביא', פיתוח מטוס כחול לבן שייוצר בישראל ומשאבים רבים הוקצו לטובת הפרויקט. בשנת 1987 הוחלט על הפסקת הפרויקט לאחר שהתברר שמדינת ישראל לא תוכל לממן את ייצור המטוס. למרות שיכולותיו של המטוס בזמנו היו מן המובילות במערב, הופעל לחץ כבד מאוד מצד ארה"ב לביטול הפרויקט, שכן הוא היווה תחרות לתעשיה הביטחונית האמריקנית וגורם המקטין את תלות ישראל ב"דוד מאמריקה".
מנקודת מבטם של האמריקנים, לא ייתכן כי התעשיה הישראלית תגיע למצב של תחרות עם התעשיה האמריקנית ותמכור את מטוס הלביא למדינות זרות.
המטוסים האמריקנים הם אלו שאפשרו את הפצצת הכור העירקי ב-1981. לאחר הפצצת הכור, ישראל זכתה לגינוי מארה"ב בשל ההשפעות השליליות של ההפצצה על מדיניות החוץ שלה.
בשנת 1982 בפרוץ מלחמת לבנון והפצצת מעוזי המחבלים בבירות, זכינו לגינוי מצד הממשל האמריקני, כאשר בשיחה זועמת בין מזכיר המדינה האמריקני לשר הביטחון דאז, אריאל שרון, אמר המזכיר "בשם נשיא ארצות הברית, אני דורש ממך להפסיק את הפעולה בלבנון". אריאל שרון ענה למזכיר המדינה "בשם ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, אני דוחה את דרישתך". לאחר מכן בשיחה בין ראש הממשלה, מנחם בגין לנשיא ארה"ב דאז, רונלד רייגן, בגין טען "איננו רפובליקת בננות שלכם".
שלב ההתבגרות
כאשר אדם מתבגר הוא מגיע לשלב שבו הוא מכיר במהות האחריות לחייו, מה שכולל את האחריות לפרנסתו ופרנסת משפחתו, כאשר ברור לו שהשימוש במקורות מימון חיצוניים כגון הלוואות ומתנות מגבילות אותו כי הרי יום התשלום תמיד מגיע בסופו של דבר. כזאת היא גם הגישה בהקמה וניהול של עסק. כאשר נגייס משקיעים וניקח הלוואות עבור העסק, אנו "נשעבד" את העסק ונגביל עצמנו בקבלת ההחלטות ובחתירה להשגת יעדינו. עדיף לנו להשתמש במה שיש לנו להקמת העסק ולהתפתח בצורה הדרגתית בהתאם לצמיחה ולגידול בהכנסות תוך שמירה על מסגרת הוצאות ריאלית. מה ש"יאלץ" אותנו להתייעל ולחיות במסגרת היכולת שלנו ולהתפתח לאורך זמן אבל "בטוח".
כך גם מדינה אשר תלויה במקורות חיצוניים הכוללים מענקים ומתנות נעשית תלותית ומשועבדת לנושיה והיא משדרת תלות וחוסר יציבות תוך כדי הליכה על הסף. על המדינה במקרה זה להיות "שפוטה" ולהתאים עצמה לאינטרס של נותני המתנות. בכך אותה מדינה מנציחה את התלות שלה באחרים שהפכו עצמם ל"בעלי הבית".
בראייה ארוכת טווח, לאחר 61 שנות קיומנו, ניתן לוותר על הסיוע הביטחוני כאשר נשקיע בתעשיות הביטחוניות המקומיות ונפתח קשרים מול מדינות "ידידותיות" אשר יהנו ממיטב הטכנולוגיה הביטחונית והאזרחית שלנו; דבר זה מצד אחד יפחית את התלות שלנו ב"דוד מאמריקה" וישחרר אותנו מהמגבלות אשר פוגעות בביטחון הלאומי והביטחון העצמי שלנו - שכן מי שתלותי מאבד לאורך זמן את ביטחונו העצמי, כאשר עולה האפשרות שהוא יאלץ להסתדר לבד בכוחות עצמו. מאידך, נסתכל על "חצי הכוס המלאה" כאשר נאלץ להסתדר בעצמנו, ואנו יודעים לעשות זאת טוב מאוד, תוך כדי החזרת הגאווה, הביטחון העצמי והאמונה שלנו בדרכנו. כושר עמידתנו והנחישות שלנו יביאו אותנו תוך זמן לא רב לשגשוג כלכלי וחברתי.
התעשיה הביטחונית הישראלית היא כיום מהמפותחות ביותר בעולם ביחס לגודלנו, כאשר האמברגו הצרפתי שהוטל עלינו בערב מלחמת ששת הימים נתן לנו את הדחיפה הגדולה ביותר להתפתחות התעשיה הביטחונית המקומית.
כל אשר עלינו לעשות זה בטווח הקצר "להדק את החגורה" ולאמץ את אימרתו של מנחם בגין, שבשנת 1979 העביר מסר לנשיא ארה"ב דאז, ג'ימי קרטר, והטיח בשגריר ארה"ב בישראל סם לואיס, שישראל אינה רפובליקת בננות, וש"אם יהיה צורך - העם בישראל יסתפק בלחם ומרגרינה, אך לא יקבל תכתיבים". לא כולם התלהבו אז מזקיפת הגו של בגין, אבל רבים יותר ידעו להעריך אותה.
ביטחון מדינה נמדד לא רק במספר החיילים, המטוסים, הטנקים, הצוללות והטילים שלה אלא בעיקר במי שמנהל ומפעיל את הטכנולוגיה והאינטגרציה בינה לבין הכוחות השונים. מדובר בשילוב של טכנולוגיה, הון אנושי, גאווה, יצירתיות, אומץ וכושר עמידה בלחצים ואיומים.
על מדינת ישראל להשקיע בהון האנושי האיכותי שלה בתוספת "הראש היהודי" אשר ישקיע בתעשיות הביטחוניות בארץ. כולל חיזוק שיתופי פעולה אסטרטגיים בתחומים הכלכליים, הטכנולוגיים והביטחונים עם מדינות פוטנציאליות כגון: קנדה, אוסטרליה, ניו-זילנד, הודו, סין, אמריקה הלטינית, אפריקה, רוסיה, צ'כיה, פולין ושאר מדינות מזרח אירופה. שכן לא בריא ואף מסוכן "לשים את כל הביצים בסל אחד".
לסיכום
בימים האחרונים יצאה שרת החוץ האמריקנית, הילרי קלינטון, ואמרה כי כל תוקפנות שתבוא על ישראל מצד האירנים, אזי ארה"ב תתייחס אליה כאילו היא עצמה הותקפה ותגיב בהתאם.
נוסיף לכך כי בעקבות המשבר הכלכלי העולמי, שמקורו בארה"ב, אנו נמצאים במציאות שבה הכלכלה האמריקנית הפכה להיות חלשה ותלותית בערב הסעודית ובשאר מדינות הנפט, כאשר האמריקנים מצפים מערב הסעודית ושלוחותיה להזרים השקעות מאסיבית לכלכלה האמריקנית ולעורר בה "חיים". כיום מדינות ערב הנן בעלות המאה ועל כן בעלות הדעה, מה שאומר למעשה כי כיום מדינת ישראל תלויה בסיוע הערבי-סעודי לארה"ב של אמריקה; מה שיאלץ את האמריקנים לעשות מעשים אשר ימצאו חן על-ידי הסעודים ולאו דוקא ישרתו את ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל בראייה ארוכת טווח.
נאלץ לשלם על החשבון מחיר מדיני-ביטחוני כבד ביותר, כאשר המשמעות של הסכם הגנה והסתמכות על כוחה של ארה"ב הוא כי עלינו להסתמך על רצונם הטוב של האמריקנים-סעודים, ואת זאת אנו לא יכולים להרשות לעצמנו בשום פנים ואופן!
אזרחי ישראל מצפים מההנהגה שלנו לעמוד על האינטרסים הקריטיים של מדינת ישראל, גם אם הם מתנגשים עם הרצונות האמריקנים-סעודים. על ההנהגה הנוכחית לצפות פני עתיד ולהסתכל 10, 15, ו- 20 שנה קדימה ולא להסתפק בראייה קצרת טווח ל-1, 2 ו-5 השנים הקרובות במקרה הטוב.
עלינו לזכור שבסיס הקשר בינינו לבין ארה"ב אינו בשל היותם של נשיאי ארה"ב אוהדי ישראל, אלא קיימים אינטרסים הדדיים. לא יתכן שנהיה "רפובליקת בננות" כלשונו של בגין. ועל כן יש צורך למצוא את האיזון הנכון בקבלת הסיוע ואם צריך אז לא להתבייש ולדעת להגיד "לא תודה!". אנחנו לא הכוכב ה-51 בדגל האמריקני ולא אמורים להיות עושי דברם של האמריקנים. אחרת ייתכן ועלינו לשקול וליזום כי אובמה יכהן גם כנשיא מדינת ישראל, נוותר על שפתנו ונעבור לדבר אנגלית כשפת אם, נוותר על השקל לטובת הדולר, נשרת בצבא ארה"ב, נחליף את הדגל ונשיר כל בוקר את ההמנון האמריקני. כאשר ראש ממשלת ישראל יהפוך למושל המדינה ה-51 של ארה"ב ומוסד נשיא המדינה יבוטל לאלתר.
על כן, קיימת הזדמנות פז לראש הממשלה, מר בנימין נתניהו, לחזור ולקיים את הצהרתו מיד לאחר שנבחר לראשונה לראשות הממשלה בשנת 1996, ושזכתה לתשואות רמות בפני הקונגרס האמריקני, כאשר אמר שצריך לבטל את הסיוע שישראל מקבלת מארה"ב.
הפעם מי שימחא כפיים לראש ממשלת ישראל הם אזרחי מדינת ישראל!!!
