X
יומן ראשי
חדשות תחקירים
כתבות דעות
סיפורים חמים סקופים
מושגים ספרים
ערוצים
אקטואליה כלכלה ועסקים
משפט סדום ועמורה
משמר המשפט תיירות
בריאות פנאי
תקשורת עיתונות וברנז'ה
רכב / תחבורה לכל הערוצים
כללי
ספריה מקוונת מיוחדים ברשת
מגזינים וכתבי עת וידאו News1
פורמים משובים
שערים יציגים לוח אירועים
מינויים חדשים מוצרים חדשים
פנדורה / אנשים ואירועים
אתרים ברשת (עדכונים)
בלוגרים
בעלי טורים בלוגרים נוספים
רשימת כותבים הנקראים ביותר
מועדון + / תגיות
אישים פירמות
מוסדות מפלגות
מיוחדים
אירועי תקשורת אירועים ביטוחניים
אירועים בינלאומיים אירועים כלכליים
אירועים מדיניים אירועים משפטיים
אירועים פוליטיים אירועים פליליים
אסונות / פגעי טבע בחירות / מפלגות
יומנים אישיים כינוסים / ועדות
מבקר המדינה כל הפרשות
הרשמה למועדון VIP מנויים
הרשמה לניוזליטר
יצירת קשר עם News1
מערכת - New@News1.co.il
מנויים - Vip@News1.co.il
הנהלה - Yoav@News1.co.il
פרסום - Vip@News1.co.il
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ
יומן ראשי  /  מאמרים
לחצי הממשל האמריקני על ישראל בעקבות פעילות מקדימה של יוסי ביילין בוושינגטון, הם חלק ממסכת הלעג המתמשכת שלו לדין הבוחר הישראלי, במימון גורמים חוץ-ישראלים
▪  ▪  ▪
הכירו את שר החוץ הנסתר שלכם [צילום: יוסי זליגר]
"במאי 1994, כשערפאת אמר למנהיגים מוסלמים ביוהנסבורג כי הסכמי אוסלו היו הסדר זמני שנועד להביא בסופו של דבר לחורבנה של ישראל, ביילין פטר את הדברים האלה כ'דברי הבל'... בשלהי אוקטובר 1993, כשמחבלים אנשי פת"ח... רצחו אזרח ישראלי, תיאר ביילין את המעשה כ'שירת הברבור של הטרור הפלשתיני'"

בינואר השנה בישרו כלי התקשורת כי יוסי ביילין משיק את "משרד החוץ הפרטי" שלו - חברה בשם BeyLink, אשר תסייע לאנשי עסקים ישראלים ליצור קשרים הולמים ברחבי העולם, בעזרת דיפלומטים ישראלים לשעבר. טוקבקיסטים, שמיהרו לברך "ברוך שפטרנו" על תום מעורבותו הפוליטית של ביילין, גילו במהרה כי שמחתם הייתה מוקדמת: זמן קצר אחרי שדווח כי נשיא ארה"ב שוקל להתנות את התמיכה האמריקנית בישראל באו"ם בהקפאת ההתנחלויות, פרסם ביילין הודאה, כי הוא ואנשיו פעלו בארה"ב כדי לשכנע את אובמה ואת אנשיו לאמץ את "יוזמת ז'נבה" ולכפות אותה על ממשלת ישראל.
למעשה, דווקא עכשיו, כשהשר וחבר הכנסת לשעבר משוחרר מסייגים פורמליים ומעולו של התקשי"ר, נראה כי יגביר את הפעילות שעל גבול הלגיטימי למימוש מצעו הפוליטי: נסיגת ישראל לגבולות 67', חלוקת ירושלים והקמתה של מדינה פלשתינית.
גם ההתנסחות של ברק אובמה במסיבת עיתונאים שקיים לאחר פגישתו עם יו"ר הרשות הפלשתינית, כי "גם אם ישראל מתעקשת, מדובר באינטרס שלה, שבו היא תכיר בסופו של דבר" - מזכירה יותר מדי את סיסמאותיהם של ביילין ומרעיו מימים ימימה, כי על גורמים זרים "להציל את ישראל מעצמה".

בזכות העמותות ה"בלתי מפלגתיות"

העובדה שאת פעילותו של ביילין מאחורי הקלעים לקידום יוזמות, המנוגדות למדיניותן של ממשלות ישראל המכהנות, מממנים גורמים זרים כמו האיחוד האירופי או "הקרן החדשה לישראל", נחשפה בשנת 2001 על-ידי העיתונאי יואב יצחק. על-פי ממצאיו של יצחק, בכירים במפלגת העבודה ובארגוני שמאל דוגמת "שלום עכשיו", "ארבע אמהות" ו"מרכז פרס לשלום" – היו קשורים לעמותות הממומנות על-ידי האיחוד האירופי, אשר נועדו לשנות את יחסם של אזרחי ישראל ל"תהליך השלום" באופן מתוחכם ומפולח, תוך הקצאת משאבים מיוחדים לתוכניות במגזר הדתי-לאומי ובקרב העולים מחבר העמים. בתחקיר אחר, שפרסמו בשנת 2003 רן ברץ ומשה איפרגן, על "הקרן החדשה לישראל" – מצוטט מנהל הקרן, אליעזר יערי, כמי שמייחס חלק ניכר בניצחון השמאל בבחירות 1999 לפעילותם של הארגונים ה"בלתי מפלגתיים" שמממנת הקרן האמריקנית, דוגמת "אומץ לסרב", "מכתב השמיניסטים" (סרבני גיוס), "יחד – אמהות חד-הוריות", "תעאיוש", "יש גבול", ו"שח"ר" (שלום, חינוך, רווחה) – התנועה שיסד ביילין, כדי "להוביל לאיחוד מחנה השלום והצדק החברתי בישראל".
באוקטובר 2003 הודה משרד החוץ השוויצרי, כי שוויץ היא שמימנה את פעולות הפוליטיקאים ואנשי הציבור הישראלים והפלשתינים אשר עסקו בטווית "מסמך ז'נבה", ובאותו חודש גם פורסם כי צרפת ובלגיה, בנוסף על שוייץ, הציעו לביילין 7 מיליון דולר לשיווק "יוזמת ז'נבה". וכך, באין מפריע מצד הרשויות בישראל, ובתמיכת רשויות זרות, יזם ביילין ביולי 2004 – עכשיו כיו"ר סיעת "מרצ-יח"ד" – הקמת גוף מפלגתי לשם מעקב אחר משרדי הממשלה וגיבוש דוחות מעקב, אשר "ישמשו את הסיעה ביום פקודה". כשהתברר שלתנועת יח"ד אין תקציב לכך – ובניגוד לחוק מימון מפלגות – הועבר הטיפול בפרויקט לעמותה ה"חיצונית" וה"בלתי מפלגתית" גבעת-חביבה, ובעזרת תרומה של 25 אלף דולר, שניתנה לעמותה על-ידי מקורבת לביילין – הקימה העמותה את גוף המעקב המבוקש. גורם בגבעת-חביבה הודה כי "התרומה לפרויקט המעקב אחר משרדי הממשלה אורגנה על-ידי יוסי ביילין".
מתברר כי עקיפת הנהלים הדמוקרטיים היא דרכו של ביילין עוד לפני שמינה את עצמו לשר חוץ פרטי בישראל. בספרו "מבן-גוריון עד פרס" מתאר העיתונאי משה מייזלס, בין השאר, השתלשלות אירועים מן הימים שבהם היה ביילין דובר מפלגת העבודה (1977-1984): "בספטמבר 1979 האשים רבין את ביילין במעורבות במה שהגדיר כ'ווטרגייט נוסח ישראל'. מה קרה אז? ביילין רגז על שב'קול ישראל' שודרו קטעים מיומנו של משה שרת, שהיו מכוונים נגד יו"ר מפלגת העבודה, שמעון פרס. הוא התקשר עם 'קול ישראל', התרעם על השידור וביקש לשדר דברים אחרים. כתב 'קול ישראל' הודיע לביילין כי בארכיון של 'קול ישראל' מצוי ביומנו של שרת גם קטע המכוון נגד רבין. הוא השמיע לביילין את הקטע וציין שאינו מתכוון להשתמש בו, כדי לא להיכנס ל'מלחמת ציטוטים' מיומנו של שרת. ביילין הראה את הקטע לאנשים שונים.
הפרסומאי דוד פוגל, שהועסק במשך שנים על-ידי מפלגת העבודה, ניצל קטע זה ושלח אותו למערכות העיתונים 'דבר' ו'הארץ'. רבין טען שהקטע מזויף ומסולף והאשים את ביילין ש'בישל' את הפרשה. ביילין טען שאין לו יד בעניין, שלא מסר את הקטע לפוגל ושממילא לא הורה לו להשתמש בו".

גיבור ראשי ב"תרגיל המסריח"

אך התבשיל הקטלני ביותר שבישל ביילין מאחורי גבה של ממשלת היה הסכם אוסלו, שאותו מתאר המזרחן פרופ' אפרים קארש כ"משגה האסטרטגי החמור ביותר של ממשלה בישראל מאז הקמת המדינה" ("עיונים בביטחון המזרח התיכון 55, מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן), ומסביר: "מלחמת יום הכיפורים, חמורה וכואבת ככל שהייתה, הייתה מלחמה בעלת יעדים מוגבלים מבחינתו של סאדאת... מלחמת אוסלו, לעומת זאת, הינה מלחמה טוטלית החותרת להשמדת מדינת ישראל בהתאם לאסטרטגיה אותה התווה ערפאת כבר ב-1968: ערעור אורח החיים הישראלי ולכידותה החברתית של ישראל באמצעות טרור בלתי פוסק שיביא להגירה מסיבית מהמדינה והסכמתה של ישראל ל'זכות השיבה' שתביא לקריסתה ההדרגתית באמצעות ערעור דמוגרפי. לא שאפשרות מחרידה זו נעלמה לחלוטין מעיניהם של אדריכלי אוסלו".
כדי לממש את המשגה האסטרטגי הזה – של הכרה הדדית בין שני הצדדים והעברת רצועת עזה ויריחו לידי הפלשתינים כשלב ראשון בהסכם שלום בין הצדדים – הקימו ביילין וחבריו ממפלגת העבודה (ביניהם יאיר הירשפלד, רון פונדק, נמרוד נוביק ואברהם בורג), שהייתה אז באופוזיציה, את "הקרן לשיתוף פעולה כלכלי", במימון האיחוד האירופי; ובניגוד לחוק האוסר מפגשים עם ארגוני טרור בכלל ועם אש"ף בפרט, הם החלו במהלך שנות ה-80' לקיים בנורווגיה מגעים חשאיים עם ההנהגה הפלשתינית לשם השגת הסכם מדיני. על-פי תחקיר נוסף של יואב יצחק, שילמה הקרן לביילין מדי שנה 400-350 שקל, בנוסף למימון הוצאות הנסיעה שלו לחו"ל.
לאחר שביילין מונה לתפקיד סגן שר החוץ בממשלה שהקימה מפלגת העבודה בשנת 1992, הוא אישר את קיום המגעים – בשלב ראשון כמגעים בלתי רשמיים, ובינואר 1993 בוטל האיסור על מפגשים עם אנשי אש"ף. המגעים הללו, מאחורי גבה של ממשלת ישראל, נמשכו גם בניגוד לדעתו של ראש הממשלה, יצחק רבין, אשר שלושה חודשים לפני חתימת ההסכם ב-31 בספטמבר 93' על מדשאות הבית הלבן ביקש משר החוץ פרס להפסיקם (מעריב, 12.9.03), שכן ראה בהם סכנה להמשך המשא-ומתן לשלום, בנותנם הזדמנות לאנשי תוניס הקיצוניים לעקוף את השיחות, שניהלה ישראל בוושינגטון עם גורמים מתונים יותר.
במקביל ל"הכנות" למגעי אוסלו שטוו ביילין וחבריו בשלהי שנות ה-80', היה ח"כ ביילין מראשי היוזמה להפלת ממשלת האחדות השנייה, שבראשה עמד יצחק שמיר מן "הליכוד", לשם הקמת ממשלה בהנהגתו של שמעון פרס מן "העבודה" – פעילות שזכתה מאוחר יותר בפי יצחק רבין לכינוי "התרגיל המסריח". וכך מתאר חיים רמון, איש מפלגת העבודה, את מזימת "גניבת שלטון בכסף" משנת 1990, שבה הובטחו טובות הנאה לאנשי המפלגות החרדיות ולאברהם שריר מ"הליברלים", אם יערקו מממשלתו של שמיר: "היום בקלות רבה מדי משתמשים במשפט 'גניבת שלטון'. אני אומר לך, שמה שעשינו אז היה הדבר האמיתי. גנבנו שלטון. ליתר דיוק, ניסינו לגנוב באמצעות שוחד פוליטי" ("התרגיל המסריח – מה שעשינו היה מביש, גניבת שלטון בשוחד", ידיעות אחרונות, 16.5.02).
כדי לכסות על הכוונות הזדוניות של הפלשתינים ועל ההפרות הבוטות של הסכם אוסלו מצידם, העניק להם ביילין שירותי פרקליטות, כמתואר במחקרו של פרופ' קארש: "יוסי ביילין, בן-חסותו של פרס במשך שנים רבות והאדריכל הראשון במעלה של תהליך אוסלו, נטה גם הוא לטהר את הכוונות ואת היעדים הפלשתינים ובד בבד, להתעלם מהפרות שערורייתיות של הסכמים חתומים או לתרץ אותן. במאי 1994, כשערפאת אמר למנהיגים מוסלמים ביוהנסבורג כי הסכמי אוסלו היו הסדר זמני שנועד להביא בסופו של דבר לחורבנה של ישראל, ביילין פטר את הדברים האלה כ'דברי הבל' ואילו פרס תירץ אותם כביטוי לקושי שיש לערפאת להשלים עם מציאות חדשה... אבל אפילו בעת ש'המעשים בשטח' עמדו בניגוד גמור להסכם, לא הותר להם להפריע ל'שמירה על השותפות'. בשלהי אוקטובר 1993, כשמחבלים אנשי פת"ח, ארגונו של ערפאת, רצחו אזרח ישראלי, תיאר ביילין את המעשה כ'שירת הברבור של הטרור הפלשתיני'. משהתברר שהרצח הזה מבשר התחלה של נחשול טרור במקום את סוף הטרור, התחלפה מעט-מעט האבחנה האופטימית של ביילין בהשלמה פטליסטית. 'הפיגוע בירושלים הוא לא הראשון וגם לא האחרון', אמר לקבוצת חברי קונגרס אמריקנים שביקרו בישראל לאחר הרצח של 14 בני-אדם בפיגוע התאבדות באוטובוס בירושלים באוגוסט 1995. 'כל אלה שאומרים שאם נעצור את תהליך השלום ייעצר הטרור, שכחו שבין השנים 56' ל-67' היו פחות נפגעי טרור יחסית לשנים אחרות. האם לפיכך תומכים אותם אנשים בהחזרת השטחים?' ביילין שכח לומר לאורחיו הנכבדים שהשקט היחסי בין 1956 ו-1967 נבע מכך שישראל הרסה את תשתית הטרור בעזה ב-1956... וממצב ההתפתחות העוברי של ארגוני הטרור הפלשתינים שהתחילו לפעול רק באמצע שנות ה-60'. במה שקשור לאכזריות, למספר הנפגעים ולתדירות החדירה ללבה של ישראל, הרי הפיגועים בעידן אוסלו היו ללא כל מקבילה בתולדות המדינה. פיגועי הטרור לפני 1967 התרחשו זמן רב לפני שישראל חתמה על הסכם שלום עם אש"ף, ואילו עכשיו היא ניצבה מול מערכת טרור שהפרטנר הרשמי שלה לשלום מחל עליה ותמך בה בשתיקה" ("עיונים בביטחון המזרח התיכון 55, מלחמת אוסלו: אנטומיה של הונאה עצמית", מרכז בגין-סאדאת למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת בר-אילן).

"הטעות הנוראה ביותר מאז אוסלו"

אך גם כאשר קרס הסכם אוסלו כאוטובוס מוכה פיגוע – ביילין לא ויתר. כשר הכלכלה והתכנון בשלהי ממשלת רבין-פרס בשנים 95'-96', הוא בישל את הסכם "ביילין אבו-מאזן" כבסיס להסדר קבע בין ישראל ומדינה פלשתינית, ובו ויתר בשמנו על ירושלים והסכים למימוש "זכות השיבה". ביוני 1997 הוא התמודד על ראשות מפלגת העבודה, ומשזכה בתפקיד זה אהוד ברק, הוא החל לפעול למען יציאה חד-צדדית של צה"ל מדרום לבנון. ב-1998, גם הפעם מאחורי גבה של ממשלת ישראל, פנה ביילין אל חיזבאללה וביקש מהם קצת סבלנות, עד שתעלה ממשלת עבודה אשר תסיג את כוחות צה"ל מלבנון. במאי 1999, במהלך הקמפיין של אהוד ברק לראשות הממשלה, ניכר היה כי את זמירותיו בזכות הנסיגה מלבנון פמפם לו ביילין, ולאחר שזכה בבחירות – אכן הגשים לביילין את החלום.
ביילין הוא גם זה שלחץ על ברק לנסוע לשיחות עם הפלשתינים בטאבה בשנת 2001, וזאת לאחר כישלון השיחות המרתוניות של ברק עם ערפאת בשנת 2000 בקמפ-דיוויד (שבהן הסכים לכינון מדינה פלשתינית על שטח של 80 אחוז מאזורי רצועת עזה ויו"ש) וגל הפיגועים שבעקבותיו. את מסמך ההצעה שהגיש ביילין לפלשתינים ב-2001, בעת שעמד בראש הצוות הישראלי לנושא הפליטים בשיחות טאבה, הגדיר העיתונאי ארי שביט כ"הימור עוצר נשימה", אשר "פותח את שעריה של ישראל הריבונית לתהליך ממשי ובלתי מבוקר של שיבה". אומנם הפעם שיתף ביילין בתוכניתו את ראש הממשלה הנבחר, אך היה זה שבועות לאחר שאהוד ברק התפטר מראשות הממשלה ובסמוך למועד קיומן של בחירות חדשות. היועץ המשפטי לממשלה קבע אז, כי קיום העסקה בזמן שיש סיכוי כי ראשי הממשלה יתחלפו, אינו כשר.
עם נפילת ממשלת ברק, היה ביילין מראשי המתנגדים להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת שרון, וביוני 2002 יסד את תנועת שח"ר למען "איחוד מחנה השלום והצדק החברתי בישראל". משלא נבחר לכנסת במסגרת הרשימה המשותפת "מרצ-הבחירה הדמוקרטית-שח"ר", הוא החל לפעול, במימון ממשלת שוויץ, ל"הבנות" עם אישים פלשתינים על "הסכם קבע" בין ישראל ובין מדינה פלשתינית עתידית – הלא הן "הבנות ז'נבה", אשר פורסמו בשנת 2003.
לדברי העיתונאי יואב יצחק, המשא-ומתן שניהל ביילין עם יאסר עבד-רבו – מבכירי הרשות הפלשתינית, לשם גיבוש מסמך הבנות להסכם עם ישראל, מהווה לכאורה חתירה תחת ממשלת ישראל – שכן הוא מנוגד להחלטת ממשלה מיום 4.12.02 (אשר התקבלה בעקבות פיגועי תופת שבהם נהרגו עשרות ישראלים), הקובעת כי הרשות הפלשתינית היא "ישות תומכת טרור" וכי אל להם לישראלים בלתי מורשים לנהל מגעים עם אויב או עם גורם שהוכרז "תומך טרור" (אתר "מחלקה ראשונה", 26.11.02).
ואכן, בשלב מסוים הצהיר ראש הממשלה שרון, כי גורמים בשמאל חותרים תחתיו באמצעים בלתי לגיטימיים וכי הסכם ז'נבה "הוא הטעות הנוראה ביותר מאז אוסלו"; ואילו שר התמ"ת בממשלתו, אהוד אולמרט, אמר ב-13.10.03 כי "מעולם במדינת ישראל לא פעלה אופוזיציה ברמה כזאת של חתרנות", והסביר כי הבעיה עם כל היוזמות מן הסוג הזה היא שהוויתורים הישראלים מהווים בהן נקודת מוצא: מסמך ביילין-אבו מאזן הפך בזמנו לוויתורים של ישראל בשיחות קמפ-דיוויד שניהל ברק, הוויתורים שעליהם הוא הסכים הפכו בסיס לדרישות הפלשתיניות החדשות, וגם "הסכם ז'נבה" יהפוך בסיס לדרישות פלשתיניות עדכניות.
ובכל זאת, בנובמבר 2003 נשלח באמצעות הדואר לכל בית בישראל עותק מהצעת הסכם ז'נבה, ובו התוכנית הארבעה-שלבית שהשיגו ביילין וחבריו, בהציגם את עצמם כ"מדינת ישראל": הפסקת אש, נסיגה מיהודה ושומרון, מימוש האופציות הפלשתיניות ומשא-ומתן על הסדר קבע. על-פי התחקיר של איפרגן וברץ, חלק מן המימון של הפקת חוברות ההסברה בנושא הסכם ז'נבה והפצתן מקורו ב"קרן החדשה לישראל". במסגרת "הכשרת הקרקע" להטיית דעת הקהל לטובת הסכם ז'נבה, ביילין גם שיכנע את ההנהגה הפלשתינית לפעול למניעת פיגועים. ואילו בחזית הבינלאומית הוא פעל למסירה אישית של נוסח ההסכם לעוזר שרת החוץ האמריקנית למזרח התיכון, למזכיר האו"ם ולממונה על ענייני החוץ באיחוד האירופי.
עם איחוד מרצ ושח"ר והקמת "יחד", זכה ביילין בשנת 2004 בראשות המפלגה. בעקבות כוונתו של חיים אורון להתמודד מולו בפריימריז של המפלגה בשנת 2007, הוא פרש מהמירוץ וגם מראשות המפלגה, וב-28 באוקטובר 2008, לקראת הבחירות לכנסת ה-18, הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים ומעבר לעסקים. אולם, כמו מורו ורבו, שמעון פרס, שזכה לכינוי "לוזר", אך לא הניח לכישלונותיו החוזרים ונשנים בבחירות למיניהן למנוע ממנו עשייה פוליטית שהיא פררוגטיבה של נבחרים בלבד – כך גם ביילין אינו מניח לדחיקתו החוצה מן המערכת הדמוקרטית למנוע ממנו עשייה פוליטית הראויה לנבחרים.

"לא ישן בלילה בשקט"

לנוכח האשמות בדבר מעשי חתרנות מצידו, נוהגים אנשיו של ביילין לטעון כי זכותו כאזרח ישראלי להיפגש עם אזרחים פלשתינים, להצהיר איתם הצהרות ולחתום איתם על מסמכים. אלא שה"אזרחים פלשתינים" שאיתם הוא מצהיר הצהרות וחותם עמם על מסמכים הם חלק מן הממשל הפלשתיני, אשר רק לממשלה נבחרת בישראל יש סמכות לקיים איתם משא-ומתן. כלומר, אין דומה פעולתו של ביילין בחתימת הסכמים עם גופים כמו-ממשלתיים בשם "מדינת ישראל", לפעילות דמוקרטית ראויה ולגיטימית, כמו ארגון הפגנה נגד הממשלה או פעילות כשדולה בקרב חברי כנסת למען הפלת הממשלה. ביילין למעשה רושם טיוטות של הסכמים עם אויבינו, ללא אישור ממשלה ובניגוד לעמדותיה, וזאת גם בעת מלחמה.
לנוכח האשמות בדבר תמיכה כספית מאסיבית בפעולותיו אלה מצד ממשלות וארגונים זרים, נוהגים אנשיו לטעון כי גם חלק מן ההתנחלויות זוכות לתמיכה כספית של גופים זרים, דוגמת כנסיות אמריקניות מסוימות. אלא שבעוד חברי הכנסיות הללו תורמים מכיסם הפרטי, מתוך אמונה דתית, כפי שהם תורמים לפעילות הדתית של כנסיותיהם – אלה התורמים לפעילות החוץ העצמאית של ביילין הם ממשלות וגופים זרים בעלי אוריינטציה פוליטית. האג'נדה של האיחוד האירופי, למשל, מזוהה כיום עם האג'נדה של השמאל הקיצוני בישראל: נסיגה לקווי 1949, בינאום ירושלים, הבאת כוחות בינלאומיים אל לב הארץ, "פשרות" בנושא "זכות השיבה" והתנגדות לכלכלה חופשית. כלומר, ביילין משמש כלי בידי גורמים זרים להפעלת לחץ על ממשלת ישראל.
קשה להאמין שהוא עושה את כל זאת בתום לב. הנה מה שאמר בעצמו ביולי 1994 על הסכם אוסלו: "אילו הלכנו אל העם במשאל-עם או בכל דרך אחרת לפני שפנינו אל ערוץ אוסלו, ושאלנו אותו האם יאפשר לנו שיחות ישירות עם מנהיגי אש"ף, והאם יסכים ללחיצת-יד עם ערפאת – אני משוכנע שרוב העם היה מתנגד לכך. והנה עתה, כאשר רבין ופרס חולקים בפרס השלום עם ערפאת, האירוע אפילו אינו זוכה בכותרת בישראל. שכן העובדה היא, שאם העם רצה בכך או לא, היה עליו להשלים עם העובדה המוגמרת" (הקונגרס הבינלאומי השני על דעות קדומות, אפליה וסכסוך, אוניברסיטת בר-אילן – כפי שמובא ב"נתיב", ספטמבר 1994, עמ' 11).
והנה מה שאמר למראיינו, אברהם תירוש, מיד לאחר חתימת אותו הסכם (מעריב, 26.11.93):
"אני לא ישן בלילה בשקט, והמבחן הגדול ביותר של ההסכם הזה לא יהיה מבחן אינטלקטואלי, זה יהיה מבחן של דם.
כלומר?
אם הוא יביא לכך שאפשר יהיה לצמצם באופן משמעותי ניכר את רמת האלימות והטרור, זו תהיה הצלחה גדולה מאוד. אם חס ושלום זה לא יביא לזה, הוא יהיה כשלון צורב. לכן איני שלם עם ההסכם.
בינתיים הוא לא מצמצם אלא להיפך?
המבחן יהיה בחודשים ובשנה-שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה בעזה ויריחו והקמת המשטרה הפלשתינית. זו תקופת הסתתמות הטענות. אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי-אפשר יהיה להתגבר על הטרור, לא יוכלו הפלשתינים לטעון: ’אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור, הרי אין לנו משטרה'.
ואז מה?
אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור, זה הסדר זמני. ועם כל הקושי שבדבר, לא תהיה ברירה אלא לחזור ממנו. זה יעשה רק כמעשה אחרון. אבל אם נראה שרמת האלימות לא יורדת לא נוכל להמשיך הלאה, ובוודאי לא נלך למימוש של הסדר קבע. ואם לא תהיה שום ברירה, צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד לעזוב בחודשים הקרובים".

לאתר מגזין מראה
שרית ילוב היא מבקרת תרבות, עיתונאית ועורכת במגזין "מראה"
תאריך:  13/06/2009   |   עודכן:  14/06/2009
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט
סדום ועמורה עיתונות
עם הפנים החוצה
תגובות  [ 4 ] מוצגות  [ 4 ]  כתוב תגובה 
1
schutzjuden
hrtyt544  |  13/06/09 22:17
2
זיהום פוליטי
קשה לתפוס  |  14/06/09 04:06
3
עבד ראבו:"הטענה שעראפת הוא שקר
קורן נאוה טבריה  |  14/06/09 07:33
4
פשוט מאמר מאלף-תודה! ל"ת
קורן נאוה טבריה  |  14/06/09 07:38
 
תגובות בפייסבוק
 
ברחבי הרשת / פרסומת
רשימות קודמות
עו"ד מוטי דנוס, עו"ד יובל יועז
הוא טוען לאפליה לרעה של המתנחלים, תומך בהקמת בית משפט לחוקה וברפורמות פרידמן, ויוזם הצעות חוק הנכבה וחוק הנאמנות    ראיון ראשון עם ח"כ דוד רותם, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת וחבר הוועדה לבחירת שופטים, שהפך לאחד האנשים החזקים והמשפיעים במערכת המשפט הישראלית
בועז ארד
בניגוד לאובמה, ידע בן-גוריון לעמוד על משמר הערכים היסודיים בשמם נכנס למשרתו וההמשך ידוע    זה הזמן להיזכר שעמדנו במצבים קשים מאלה
יהונתן דחוח-הלוי
ארגון בצלם טוען: מובארק חסנאת נהרג ע"י צה"ל בעת שחזר לביתו בגמר יום עבודה    בדיקה מגלה, כי משלח ידו של חסנאת היה בתחום הטרור בהיותו סגן מפקד הזרוע הצבאית של ועדות ההתנגדות ואחראי על התחום הצבאי במשרד הפנים של חמאס
ד"ר אורית קמיר
הסרט 'ארץ קרה' ממחיש מודל ראוי של עריכת דין קהילתית    עורך הדין אינו מוביל, הוא משתף פעולה    הוא אינו גיבור, אלא שחקן ספסל    הגיבורה האמיתית היא האישה אשר נאבקת בכוחות חברתיים איתנים בכדי להפוך מקורבן הטרדה מינית בעבודה ללוחמת ולמנהיגה חברתית
אריה אבנרי
לפחות בינתיים, מסתמן שנתניהו מקבל בלתי מספיק בכל התחומים החשובים    להיכשל פעמיים בראשות הממשלה זו חרפה - לתשומת לבו של ביבי    הערות אזהרה (38)
כל הזכויות שמורות
מו"ל ועורך ראשי: יואב יצחק
עיתונות זהב בע"מ New@News1.co.il