מזה יותר מ-8 שנים הדרוזים זועקים לעבר ממשלות ישראל "הצילו", אנחנו במצוקה הם אומרים, ואתם שם בירושלים הזנחתם אותנו, התנערתם מכל ההבטחות שלכם בערבי הבחירות. "אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ", ראשי הרשויות הדרוזיות אומרים ומזהירים בכל הזדמנות, אך כל הפניות, הזעקות, האזהרות והתחנונים נופלים על אוזניים אטומות, אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא מניד עפעף. בסוף, חבית החומר נפץ תתפוצץ וכולנו נצטער על כך. התוצאות יהיו קשות, כואבות ומדממות. הספירה לאחור התחילה.
כמעט חודש ימים לפני אירועי "פקיעין" הכואבים והמדממים, ראשי הרשויות הדרוזיות שידרו מצוקה והזהירו ב-13.2.07 את ח"כ אופיר פינס יו"ר ועדת הפנים דאז, ואת חברי הוועדה שכללו את ח"כ אהרונוביץ' השר לביטחון פנים היום, את ח"כ דוד אזולאי יו"ר ועדת הפנים היום, ואמרו דברים קשים ביותר ובמיוחד כותב המאמר וראש עיריית עיר הכרמל לשעבר ד"ר אכרם חסון שהזהירו ואמרו לנוכחים, והדברים נרשמו ותועדו בפרוטוקול הוועדה:
"אנחנו יושבים על חבית חומר נפץ שהיא עלולה להתפוצץ בכל רגע, אנחנו מתחננים בפניכם תעזרו לנו למנוע את האסון הקרב ובא עלינו...". במקום שאופיר פינס יתייחס לחומרת הדברים ויעביר את הפרוטוקול למקבלי ההחלטות, לראש הממשלה, לשר לביטחון פנים ולאחרים על-מנת להפנות תשומת לב לאזהרות החמורות, למצוקה הנוראית, לבעיה הקשה, הוא גנז אותו כמו כל קודמיו.
דצמבר 1994
להזכיר לכולנו מה היה בדצמבר 1994.
מצוטט מעיתון מוסף ידיעות אחרונות (נעמי סלוצקי, 2.12.94) תחת הכותרת: "רוצים מתנ"סים, לא רק בתי קברות" פרצה ההפגנה הגדולה של הדרוזים בתחילת חודש דצמבר 1994 בירושלים (לפני 15 שנים). "אחרי חמישים שנות קיפוח הם (הדרוזים) דורשים ביוב וחשמל ושיכון לחיילים המשוחררים של ג'וליס, טלפון בבית הספר של חורפיש, שלא ילמדו 48 תלמידים בכיתה א. ראשי המועצות הקימו אוהל מחאה, אבל אף שר לא ביקר אותם באוהל במשך שבועיים, אנשי משמר הגבול התגנבו לשם בלילה, להיות עם קרוביהם".
"כמעט 50 שנות ברית, 50 שנות קיפוח, הם תקועים עמוק בין שני העולמות. יהודים בחובותיהם, ערבים בזכויותיהם. הרבה מילים יפות נשפכו - הבטחות ממשלות, שמעולם לא התכוונו לממש. פוליטיקאים יהודים טפחו לפוליטיקאים דרוזים על הכתף, הרביצו קריצה, אמרו יהיה בסדר.
"בכפרים הציוריים בגליל נותרה חברה שלמה, מסוגרת, מבודדת, חסרת אונים. עכשיו הצעירים מתעוררים. הגיעו מים עד נפש, הם אומרים. הם מסרבים להשלים" - מה השתנה עד היום?
"התסיסה, תחושת העלבון הצורב של הדור החדש, שיגרה את ראשי המועצות הדרוזיות לאוהל המחאה מול משרד ראש הממשלה. הם באו לשם בחשש רב ובתמימות מדהימה. בלי מערכת הסברה, בלי יח"צן צמוד, בלי תקשורת מאורגנת ומתוזמנת. שום ועד עובדים של מפעל זעיר לא יוצא להפגין כך. אחרי 15 שנים הם יגיעו שוב לאותו מקום, בשבוע הבא אך יגיעו מאורגנים ומוכנים".
מממשים חובות, ולא מקבלים זכויות
אז בעוד ב-1994 הדרוזים קראו לראש הממשלה ולממשלתו: "תנו שוויון, או קחו מאיתנו את האזרחות הישראלית", 253 חללי מלחמות ישראל זועקים מבטן האדמה "בושה לממשלה".
עו"ד עטללה דוקאן מירכא צעק אז: "כאזרחים נאמנים, הממלאים את כל החובות, אנו תובעים מהממשלה: או לתת לנו זכויות מלאות, או לשלול מאיתנו את האזרחות הישראלית".
אחר אמר: "האופרטהייד שממנו השתחררה אפריקה הגיע לישראל. מקפחים אותנו בכל התחומים. העדה הדרוזית ממורמרת, ונמשיך להפגין עד שימומשו זכויותינו".
סא"ל (במיל.) עדל עאמר, ראש מועצה מקומית ג'וליס, נשמע מיואש כשאמר: "כאן אני חצוי בשלושה עולמות שונים. כקצין בצה"ל, אני ישראלי לכל דבר, פייטר. אחר-כך אני חוזר לכפר ומיד אני הופך לאזרח סוג ב', ובסוף אני גם צריך להנהיג ציבור פגוע וכואב".
רפיק חלבי, דרוזי מדלית אל כרמל, "המום ממימדי האטימות: "הצרכים של הדרוזים היום זה לא רק עוד כביש ועוד גדר. זה חינוך מסוג אחר, זה סעד, זה סיוע כדי שנוכל להתקדם באמת. אתם היהודים עוד לא מוכנים לתת לנו את זה. ההתעלמות מאיתנו ממש מעליבה. איפה מעצבי דעת הקהל, איפה הפובליציסטים יפי הנפש, למה לא שומעים אותם עכשיו. אחים לנשק, איזה צחוק. מה שאנחנו הדרוזים חשים מהכיוון שלכם זה בוז וזלזול".
"זהו סיפור עצוב על עדה גאה, חצויה בין שני עולמות. מהבחינה התרבותית הם ערבים לכל דבר. מהבחינה הפוליטית, הם קשרו את גורלם ביהודים. כל כך קשרו את גורלם בגורלנו, עד שכמעט ואיבדו את זהותם. הם לא שייכים לשם וגם לא שייכים לכאן", הוסיפה נעמי לוצקי בידיעות אחרונות.
מיעוט שבמיעוטים
המשורר (פרופ') נעים עריידי בן הכפר מרר אמר: "הדרוזים הם מיעוט קטן שלא מעניין אף אחד במדינה הזו. הם היו פלאחים במשך שנים, אבל בעשור שניים האחרונים התהוותה שכבה של משכילים וקצינים משוחררים שלא יודעים מה לעשות עם עצמם ויש לנו מדינה שלא עושה מה שצריך לעשות.
"הממשלה כל ממשלה יודעת היטב שהיא צריכה לשלב את הדרוזים במאה אחוז במדינה, ולראות בהם אזרחים לכל דבר. זה דורש חינוך, זה דורש את שילובנו בפקידות הבכירה, במעורבות היומיומית. השאלה אם היא רוצה. לדעתי התשובה היא לא.
"אפשר היה למנוע את תחושת הקיפוח הנוראה הזאת. היהודים הם עם חכם. אילו רצו לקדם את הדרוזים, היו יודעים איך לעשות את זה. אבל למה להם לקדם את העדה הזאת. הכל משחק, הכל אילוזיה, והפרד ומשול זה המוטו המרכזי".
ידיעות אחרונות: "זהו רגע של חשבון נפש לעדה הדרוזית, אולי רגע של אמת. עדה שקטה, ממושמעת ונטולת קפריזות. 70 אלף איש אישה וילד, אפילו לא מנדט. אין להם כוח אלקטוראלי, אין כוח פוליטי". אנחנו שואלים עכשיו את עצמנו: "אמרו אם בחרנו בדרך הנכונה - אנחנו עם יפה נפש, שוחר שלום. ישבנו בשקט. עכשיו השאלה היא אם השקט זו הדרך הנכונה" (ידיעות אחרונות).
ההיסטוריה הדרוזית מספרת על מרידות בשלטון. משום כך נטו להתיישב כאן. על ראשי ההרים הגבוהים. פחד השליט, כורח המלחמות.
"ח"כ סאלח טריף מג'וליס הצטרף גם הוא, אולי קצת מאוחר, למחאה הגדולה, כל השבוע ניסה לדבר עם רבין, ימים חיכה לפגישה איתו, בתיווכו של עוזי ברעם. 'מה קרה לבן אדם הזה, שהוא מתנכר לכל החברים שלו, וכשאני כבר מגיע לדבר איתו הוא תמיד כעוס, יש שם במשרד ראש הממשלה כזו אטימות לעניין הדרוזי', הוא אמר. 'גם פואד לא עוזר, מחלק לנו פרוטות, וגם בייגה, כולם זורקים על כולם את האשמה. בייגה אומר לך לפואד, פואד אומר לכו לבייגה. יהיו לי עשרת אלפים איש בפריימריז, נראה אותם אז. אנחנו עוד נתחשבן. תראי. כל מה שנתנו במשך 20 שנה, מאז רבין היה ראש ממשלה בפעם הקודמת, מסתכם ב-480 מיליון שקל. לתעשיה האווירית נתנו בהינף יד 382 מיליון שקל להסכם ההבראה. איזו פרופורציה זו. הרי אפשר להשתגע'".
מה יעשו הצעירים הדרוזים. אקדמאים מובטלים, יש הרהורי כפירה על הליכה לצבא, יש בעיות של סמים בכפרים. המסורת השמרנית הקפיאה אותם מצד אחד, הממסד הישראלי ייבש אותם בצד השני.
המשורר עריידי מסכם: "הבילבול שלי הוא גדול מאוד. ניסו ליצור לי זהות מלאכותית. הוציאו אותי מהמחנה הערבי, אבל לא נתנו לי זהות ישראלית. עכשיו אני לא זה ולא זה". עריידה מוסיף שבספרו של א.ב. יהושע - 'המאהב' - נכתב: "לא רק שהם לא חושבים עלינו, אנחנו לא במחשבה שלהם". ועוד אמר עריידי: "שישראל היא מדינה ליהודים ויהודים בלבד. כל אחד אחר, הוא אומר 'אבוד כאן'" (ידיעות אחרונות, 2.12.94).
הדרוזים לא מבקשים לוקסוס
תוך כדי מאבקם של הדרוזים, נוצרה סיטואציה בה עלולה הממשלה ליפול בגללם. חזיון תעתועים פוליטי של ממש. לכל הצדדים היה ברור שאם ממשלת ישראל תקבל את הדרישות הכספיות של הדרוזים, אין זה מטעמי שוויון זכויות ודמוקרטיה, אלא מחמת אותה תאוות שלטון.
המצב הפוליטי שנוצר הביא למפגש (מאונס) של ראש הממשלה עם ראשי המועצות הדרוזיות. שסוף סוף נפגשו עם יצחק רבין ז"ל: "...ראש הממשלה שאל אותנו למה שתקתם 47 שנה. איך הוא שואל אותנו שאלה כזו? את זה הוא צריך לשאול את עצמו. אנחנו עכשיו אשמים שהיה לנו אמון בממסד, כי חשבנו שיש להם מצפון", אמר אסעד עריידי, ראש מועצת מרר. "אנחנו
לא באנו לבקש כסף אלא שוויון זכויות בכל. אני משלם את חובותי, אז תן לי מה שמגיע לי. לא יותר מזה".
"רק לפני 6 חודשים שילמו ל-4,000 עובדי תע"ש 830 מיליון דולר. זה יותר ממיליארד שקל ל-4000 איש בסך-הכל. אז לעדה שמונה 90 אלף איש אי-אפשר להוסיף 100 מיליון, כדי שיחיו כמו בני אדם? מה אנחנו מבקשים, לוקסוס? מתוך תקציב של 150 מיליארד שקל אי-אפשר להקציב כסף, שאנשים לא יילכו ברחובות עם מגפיים כי הכל מוצף? איפה אנחנו חיים?", אמר ח"כ סאלח טריף.
כל מה שביקשו הדרוזים, זה שממשלת ישראל תוציא לפועל את החלטתה משנת 1991, האומרת כי עד 1994 יהיה שוויון מלא בין האוכלוסיה היהודית לאוכלוסיה הדרוזית. איפה אנחנו ואיפה השוויון? אולי באלף השלישית יתממש השויון הזה.
ראש מועצה מקומית אבו סנאן, עלי הזימה, אמר: "בישיבה עם רבין, נזכרנו איך אמר לנו לפני הבחירות שהוא כיהודי מתבייש שאין לדרוזים שוויון זכויות. היום, כשהוא יושב בשלטון, כמו כל ממשלות ישראל, פתאום הוא לא מתבייש. במגזר המיעוטים אליו אנחנו שייכים, נותנת הממשלה פר-נפש בין 1,300 ל-1,800 שקל. בעיירות הסמוכות לנו, שהתושבים שם יהודים, נותנת הממשלה בין 2,600 ל-3,600 שקל. למה? אנחנו לא מבקשים מי יודע מה, רק שיתנו לנו את מה שנותנים לשכנים שלנו. זה הכל".
הזימה מוסיף: "אנחנו, למשל, לא מקבלים אזור עדיפות א' לאזורי תעשיה, אלא רק עדיפות ב'. השכנים היהודים שלנו, למשל, מקבלים עדיפות א', ואז לתעשיינים כדאי יותר להשקיע שם. וכשהבנים שלנו חוזרים מהצבא אין להם מקומות עבודה. תסבירו לי למה? למה? אם הכדור לא מבדיל בין יהודי לדרוזי, אז הממשלה תבחין? מה, אנחנו שווים רק בבתי קברות" (גם היום אין תעשיה בכפר הדרוזי).
קנג' מנסור, ראש מועצת עוספיה, אמר: "אנחנו לא רוצים חמישה סנטימטר מירושלים ולא רוצים מדינה דרוזית, אז מה קרה? רק רוצים את המינימום. לחיות כמו שצריך. איזו אטימות. יש לנו בעיה עם מנהיגי המדינה שחושבים שלא מגיע לנו. חושבים שאנחנו שכירי חרב".
אין להסתיר את האמת מהדור הצעיר, התקשורת והמדיה המתקדמת נמצאים בכל בית דרוזי, רואים הכל בזמן אמת, אין להאמין יותר לסיפורים, להצהרות ולהבטחות. הקיפוח ואי-השוויון גורמים לתסכול והתמרמרות לדור הצעיר. מה עוד שהצעירים משתחררים משירות צבאי של שלוש שנים ואפילו יותר, ואין להם עבודה, עומדים בפני בעיה סבוכה של בניית בתיהם, כשלפתע מגלים שהמדינה הפקיעה את קרקעות אבותיהם ואבות אבותיהם שקרקעות אלה מיועדות להם ולילדיהם, כשאין קרקעות מדינה לבנייה, כשהפארק הלאומי חונק אותם, ושהמדינה העדיפה עליהם זוחלים, מכרסמים, ציפורי טרף, כשהם מקבלים שום-דבר לאחר השחרור, מגלים פתאום שהם לא שווים, פתאום הם אזרחים סוג ב'.
לא יהודי? אין לך זכויות!
באותו מעמד של ימי השביתה מר אסעד עריידי קורא קטע מעיתון ירדני, שנכתב על-ידי מחמוד רימאווי:
"תראו איזו דמוקרטיה מזויפת, למרות אומץ הלב של הדרוזים, ואחרי יותר מ-40 שנה, הגיעו בישראל למסקנה שצריך לנשל את העדה הדרוזית מכל זכויות השוויון, כיתר העדות הערביות שם".
ראש המועצה מקומית פקיעין, נסראללה חיר, שואל את כתבת מעריב (מוסף שבת) מיכל קפרא: "את יודעת למה אין לנו שוויון?" והוא עונה: "כי אנחנו לא יהודים. פשוט מאוד. מי שלא יהודי במדינה הזו מופלה באופן אוטומטי".
איומי הדרוזים, הצבעת אי האמון בממשלת רבין ז"ל, והסיטואציה שהביאה לסכנת המשך קיום הממשלה, הביאה לפגישת פיוס בין ראש הממשלה וראשי הרשויות הדרוזיות.
ח"כ סאלח טריף, המאוים על-ידי הציבור הדרוזי, "איים" על ראש הממשלה איום ממשי שאם לא יענה לדרישות הדרוזים הוא יכול לשכוח מהממשלה ומראשות הממשלה.
הלחץ הדרוזי על יצחק רבין, והאיום להפלת ממשלתו, הביאו לאישור תוכנית החומש לדרוזים.
הכתובת על הקיר
על-סמך מצבם של הדרוזים היום לאחר 15 שנים, הוא יותר חמור, יותר מאיים ויותר כואב. המועצות המקומיות במצב פשיטת רגל, העובדים לא קיבלו שכר חודשים רבים. הכפרים מוזנחים ומספר מועצות ללא מים וחשמל. המצב בלתי נסבל ומאיים על המשך הקיום הדרוזי במדינת ישראל. המצב זועק לשמים "הצילו" בטרם ההתפרצות, בטרם הסערה.
באסיפה הגדולה בקבר נביא סבלאן בחורפיש מתחילת השבוע שעבר נשמעה זעקה נואשת של ראשי המועצות וכנראה גם היא הזעקה האחרונה לפני הסערה. רצוי וחשוב שממשלת ישראל ובמיוחד ראש הממשלה יקשיבו לדרוזים, כן, להקשיב לדרוזים. הדרוזים לא מאיימים, הם רציניים כי אין להם ברירה, הגב שלהם צמוד לקיר. אין להם יותר ברירה, חייבים לפעול, חייבים לצאת מהמצב המביש אליו הובילו ממשלות ישראל. הקשיבו לדרוזים בטרם "ההתפרצות הגדולה" בטרם "התפוצצות חבית החומר נפץ". כשזה יקרה, שום כוח בעולם לא יכול לעצור אותו.
הרבה "מיעוטים" יושבים מהצד וממתינים להתפרצות הדרוזית, כי אז הדרוזים הופכים להיות חוד החנית למיעוטים אלה שתוביל "לאינתיפאדה כללית". הקשיבו לרחוב הדרוזי, הקשיבו לקולות המצוקה. הכתובת על הקיר. ביכולת ביבי נתניהו וממשלתו למנוע עכשיו את ההתפרצות, את ההתקוממות ואת האסון הקרב ובא עלינו. אין לדרוזים מה להפסיד. הם כבר נמצאים בתחתית, קבורים עמוק בבוץ. לפני שבועיים התפרסם שמצבם של הכפרים הדרוזים יותר גרוע ממצבם של הכפרים הערביים. עוד התפרסם שרשויות ערביות מקבלות תקציבים יותר מרשויות דרוזיות, לכן אין לדרוזים מה להפסיד.
עדיף לממשלת ישראל לנהוג ב-"סוף מעשה במחשבה תחילה", המצב אצל הדרוזים חמור ומסוכן. הם נמצאים על סף ההתפרצות. ממתינים לקריאת ראשי הרשויות. כשיעלו באלפיהם לירושלים, הבירה תשתתק, הם לא יחזרו משם, לא יוותרו. ניסיונות העבר הוכיחו ששום כוח בעולם לא יעצור בעדם. זה מאבק ההישרדות, מאבק על המשך הקיום. מאבק על שוויון הזכויות. שוב כדאי לביבי להקשיב לדרוזים.
