"עבור כל אדם נורמטיבי, עצם ההרשעה בפלילים מהווה השפלה, בושה וייסורים קשים. הדברים קשים אף יותר למי שהגיע ממשפחה מכובדת ושכיהן לאורך שנים רבות בתפקידי מפתח בצמרת המשק הישראלי" - כך טוען
דני דנקנר, יו"ר
בנק הפועלים לשעבר והאסיר המורשע בהווה, בבקשת חנינה שהגיש לפני כחצי שנה לנשיא המדינה, ראובן ריבלין, ואשר דבר הגשתה נחשף כעת.
הנשיא אישר את קבלת הבקשה, אך טרם התקבלה החלטה בנוגע אליה.
דנקנר מרצה שנתיים מאסר בכלא מעשיהו החל מחודש פברואר 2016 בגין הרשעתו במשפט פרשת
הולילנד. המדובר בתקופת המאסר השנייה שמרצה דני דנקנר לאחר שכבר סיים לרצות עונש מאסר של 8 חודשים בגין פרשה קודמת, בה הורשע בעבירה של הפרת אמונים בתאגיד בנסיבות של
ניגוד עניינים בעת שכיהן כיו"ר בנק הפועלים.
"נסיבות אישיות רבות"
לדברי דנקנר בבקשת החנינה, במהלך ריצוי עונשו הקודם - אותו ריצה במלואו - הוא סבל מאירוע מוחי שהביא להידרדרות במצבו הרפואי.
באמצעות עורכי הדין
טל שפירא ואריאל כפרי ממשרד שפירא כפרי בר-זיק, כתב דנקנר בבקשת החנינה כי "נסיבותיו האישיות של דני דנקנר מהוות אף הן שיקול משמעותי לקבלת בקשת החנינה. ישנן נסיבות אישיות רבות המצדיקות את הגשתה".
לפי הבקשה, "הפרשה בגינה הורשע פגעה, מטבע הדברים, ביכולותיו הכלכליות של דנקנר, עד שהוא ירד מנכסיו ונותר ללא מקור פרנסה וחסר כל, עוד בטרם החל לרצות את עונש המאסר בפועל".
עוד נטען בבקשה כי "כתם ההרשעה של דנקנר והישיבה בבית הסוהר, תוך ניתוק מהמשפחה, פגעה בדנקנר, בבת זוגו ובששת ילדיו הקטינים והסבה להם נזקים נפשיים".
עבירה תקדימית
ב-29 בדצמבר 2015 ניתן פסק הדין של בית המשפט העליון במשפט פרשת הולילנד, במסגרתו הורשע דנקנר, בין היתר, לראשונה בישראל, בעבירה תקדימית של "שוחד הנעה". לדברי עורכי דינו של דני דנקנר, המשמעות הלכה למעשה היא שדנקנר הורשע בגין שכירת שירותיו של לוביסט (המאכער
מאיר רבין שאף הוא הורשע בפרשה), במטרה לקדם את ענייניה של חברת תעשיות מלח שהייתה בבעלות משפחת דנקנר.
"יודגש הדגש היטב כי דנקנר לא הורשע, חלילה, בעבירה של מתן שוחד כסף, אלא שכפי שיובהר להלן, מדובר בעבירה הנשענת על קונסטרוקציה משפטית תקדימית, שאיש לא הורשע בה בעבר בנסיבות בהן הורשע דנקנר", נטען. "מדובר בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל בה הועמד לדין אדם בגין שכירת שירותיו של לוביסט (מאכער) וממילא בפעם הראשונה בה הורשע אדם בגין עבירה זו".
לטענת דנקנר, העובדה שהוא הורשע בגין עבירה תקדימית לאור שכירת שירותיו של "מאכער", שפורשה על-ידי בית המשפט כסוג של הנעה למתן שוחד, צריכה להישקל לטובתו. יתרה מכך, דנקנר כותב כי הלכה למעשה, התנהלותו, בגינה הורשע ונענש, שיקפה תופעה אשר הייתה נפוצה ומקובלת במינהל הציבורי בישראל.
"שטח אפור יחסית"
דנקנר מזכיר כי אחד משופטי העליון,
ניל הנדל, אף סבר כי יש לזכות אותו. השופט הנדל סבר כי "העבירה של שוחד הנעה מצויה מלכתחילה בשטח אפור יחסית", וכי "קיים קושי בהטלת סטיגמה פלילית חמורה, או בהעמדה לדין, בגין התנהגות שלכאורה איננה נתפסת בהכרח כפעילות אסורה".
משכך, השופט הנדל סבר כי יש מקום להסדיר באופן ברור את החקיקה בנושא, וכי בכל מקרה "התיקון לא צריך לבוא על דרך הרשעה בתיקים דנא על-פי המצב המשפטי כיום".
"לעניות דעתנו, יש לראות בדעת המיעוט המזכה של כבוד השופט הנדל, כשלעצמה, כשיקול עצמאי וחשוב נוסף לקבלת בקשת חנינה זו", כתבו סנגוריו של דנקנר.
עוד הם מציינים כי חרף חוות-דעתו המרשיעה של השופט
יצחק עמית, הרי שלעניין העונש שהוטל על דני דנקנר כתב עמית בחוות-דעתו כי "איני סבור כי יש לחרוש על גבו של דנקנר, כמעט לראשונה, הרשעה תקדימית בעבירה של שוחד הנעה בדרך של הטלת עונש המאסר המקסימלי שהיה קבוע בשעתו בחוק", והציע להפחית את עונש המאסר שהוטל עליו בבית המשפט המחוזי (כפי שאכן נעשה).
דנקנר מסכם טיעון זה בכך שהוא מבקש מהנשיא לשקול בחשבון השיקולים את העובדה שדנקנר הורשע בעבירה תקדימית, על בסיס מצב משפטי עמום שטרם הוסדר בחקיקה מפורשת עד לימים אלה.
"חרטה עמוקה וכנה"
במסגרת הבקשה מביע דנקנר חרטה על מעשיו. "בקשת החנינה מדברת בעד עצמה, ועולה ממנה קול ברור של חרטה עמוקה וכנה על המעשים בגינם הורשע דנקנר. דנקנר מצר על מעשיו והפנים את הלקח בגינם".
בשלב זה של הבקשה מעלה דנקנר את הטענה כי מצבו קשה משל אדם נורמטיבי שהורשע ונאסר בשל עבר, והוא כותב כאמור כי "עבור כל אדם נורמטיבי, עצם ההרשעה מהווה השפלה, בושה וייסורים קשים. הדברים קשים אף יותר למי שהגיע ממשפחה מכובדת ושכיהן לאורך שנים רבות בתפקידי מפתח בצמרת המשק הישראלי".
לפי הבקשה, העונש הקשה והחמור של מאסר בפועל למשך שנתיים ארוכות הינו בבחינת בלתי נתפס - מעבר למה שהנפש יכולה להכיל. "כתם ההרשעה של דנקנר והישיבה בבית הסוהר, תוך ניתוק מהמשפחה, פגעה בדנקנר, בבת זוגו ובששת ילדיו הקטינים והסבה להם נזקים נפשיים".
"עינוי דין של ממש"
ואם בכך לא די בכל אלה, כתבו עורכי דינו של דנקנר לנשיא, לדנקנר נגרם עינוי דין של ממש עקב ניהול ההליכים כנגדו במשך כ-6 שנים. "במהלך תקופה זו הוא נאלץ לראות כיצד שמו הטוב והמוניטין שצבר לעצמו לאורך השנים מתנפצים לרסיסים, עד כי לא נותר בהם דבר, ובמקומם טבוע בו היום 'אות קין' המציג אותו כמי שעבר עבירה".
כן כתבו עורכי דינו של דנקנר כי הייתה לו תרומה גדולה לחברה הישראלית, שגם בה צריך הנשיא להתחשב בבואו לקבל החלטה האם להיעתר לבקשת החנינה שהגיש. "לאורך השנים דנקנר תרם רבות לחברה, הן במסגרת שירותו הצבאי, הן במסגרת פעילות התנדבותית שקיים והן במסגרת תרומותיו הרבות לחברה. אנו סבורים כי מן הראוי לזקוף היום לטובתו של מרשנו את מעשיו הטובים ואת תרומתו הרבה לחברה, אשר נעשו לאורך שנים ברוחב לב ומתוך כוונה טהורה של נתינה ועזרה לזולת".
טענה נוספת ומעניינת שמעלים דנקנר ועורכי דינו היא ל"מיצוי תכלית ההרתעה". לדבריהם, הטלת העונש לשם הרתעה היא אחת מתכליות הענישה, ובמקרה של דני דנקנר מתקיימות הרתעת היחיד והרתעת הרבים, ואף ביתר שאת: "הרתעת היחיד - דנקנר חטא ונענש במלוא חומרת הדין, תוך פגיעה אנושה בכבודו, בשמו הטוב, בבריאותו ובבריאות משפחתו, ותוך שהוא איבד את כל כספו. הביטוי 'מאיגרא רמא לבירא עמיקתא' חל לגביו במלוא מובן המילה, ואין לך הרתעה אפקטיבית מזו. ממילא, אין כל חשש כי מרשנו ישוב ויבצע עבירות.
"הרתעת הרבים - משפט הולילנד היה אחד המשפטים המתוקשרים ביותר בישראל. ההד התקשורתי שליווה התיק בכלל ואת עניינו של דנקנר בפרט היה כמעט חסר תקדים. הסיקור התקשורתי, כשלעצמו, תרם להרתעת הרבים, תוך שהציבור זכה לראות את הדמויות החזקות ביותר במשק הישראלי משלמות מחיר כבד ביותר על סטייה מהשורה, בבחינת 'החטא ועונשו'. עובדה זו, והעובדה שדנקנר כבר מרצה היום למעלה מחצי שנת מאסר - יש בהן משום הרתעת הרבים".
