כן, זה מצבנו עם שני שרים בכלא, קצה קצהו הקטן של זנב הנחש נגדע, והנחש אפילו לא משתין בכיוון.
ומה מביאני לחשוב כך?
נניח שבן משפחתי איתו אני נפגש כל יום היה מידרדר לפשע, היה קונה מרצדס, סיגרים, חוץ לארץ, אז נגיד בשבוע הראשון הייתי מיתמם ואומר שהוא לקח הלוואה בבנק, וקיבל ירושה (אבל אני חי, לא?), ובשבוע השני הייתי מרים גבה, ובשלישי הייתי מפוצץ את העניין, ופותר אותו, קרוב לוודאי עם נזק מזערי.
לא כך היה בעניינם של השניים, השניים הם דגי רקק, ורק בגלל זה הם אכלו אותה.
איש אחד שאכל אותה ולא היה דג רקק, היה אריה דרעי - הוא הוזז מהדרך כי היווה איום אמיתי על כל החבורה המושחתת הזו, טעה בגבהות לב - וסוכל.
שחיתות שלטונית היא לא דבר חדש בישראל, העיתון 'העולם הזה' אשר היה חלוץ החשיפות, וסבל אף הוא מניסיונות סיכול חוזרים ונשנים, שרד בגלל שבראשו עמד איש שמאל ישר ונאמן לדרכו (שהם ממש דבר והיפוכו אך יש גם טעויות טובות בטבע), איש האשכולות היריב ההגון - אורי אבנרי.
אבל אני דווקא רוצה לגרד איזו פרה קדושה, מתקופה מאוחרת יותר, אשר מתה מות גיבורים מיותר וכואב, יצחק רבין.
את הקדנציה הראשונה הוא סיים באופן צורם וכואב, חשבון דולרים בארה"ב, עם כמה עשרות אלפי דולר.
מי שהיה באותה עת היועץ המשפטי לממשלה, הפרופסור אהרן ברק, התייחס לבעיה הפעוטה לכאורה בחומרה רבה, כיאות לאיש ציבור כמו ראש הממשלה, הצמיד אקדח לרקתו של רבין ואמר - או הביתה או דין פלילי, אתה בוחר, ורבין בחר ללכת הביתה.
ושלא תחשבו לרגע שאני סבור שרבין היה ראש הנחש, כי גם אם היה בכיר יותר בסולם העקום של המינהל הציבורי בישראל, הרי שאין הוא בין החיים, וכל בחישה במה שעשה או לא עשה, תהיה בחישה מיותרת.
אך רבין לא ייסד את המדינה, רבין למד ממוריו ורבותיו, ולימד גם את תלמידיו, בייחוד אלה שהעריצוהו בעיניים עצומות.
ועוולותיו הרבות, לדעתי, של רבין בתחום המינהל הציבורי, לא רשומות על קברו, אנו זוכרים לו את יתרונותיו, אנו גם זוכרים את חסרונותיו, אך את המוסר הציבורי שלו, אנו מעדיפים לדחוף מתחת לשטיח ולמה? כי גם אנחנו אותו דבר בדיוק, גם אנחנו רוצים לאכול מאותה פיילה ציבורית אינסופית, ולא לשלם את החשבון.
גם אנו צועקים מחד-גיסא שחיתות שחיתות ומאידך-גיסא חותכים קופון מהעוגה הציבורית, מבלי שהקופון מגיע לנו.
הטיפשים שבינינו עושים זאת באופן שחבריהם יוכלו לסכלם בעתיד, וזה מה שקרה להירשזון ולשר השני משס, החכמים יותר עושים זאת באופן שכל אחד יכול לסכלם, אך מחיר הסיכול למסכל ידוע מראש ולכן הדממה היא דקה, דקה מאוד. בעברית קוראים לזה סחיטה.
אני משער שחלק ניכר מהמינהל הציבורי בישראל הוא מינהל קלוקל, הנמצא בסחיטה מתמדת והדדית של גורמים מתוכו, וכך נוצר מאזן אימה מסוכן להחריד, אשר במקום לרסן את השחיתות השלטונית, מאיץ אותה ומפרה אותה.
לקיצוץ זנב הנחש יש אולי משמעות סימבולית, בתי המשפט מפסיקים 'לחרטת' לנו עם העדר כוונה פלילית והעדר יסוד נפשי, לפחות הם לא עשו זאת בתיקים שלפנינו, אך המחלה אמיתית היא הרבה יותר עמוקה, הרבה יותר יסודית, והפיתרון לה הוא אחד ויחיד:
חנינה גורפת לכל אנשי הממשל שחטאו בחטא הגאווה, ואשר נטלו לכיסם או לכיסי קרוביה ממון ציבורי, או שווה ממון ציבורי, למעט אלה אשר נמצאים כבר בהליכים ולגביהם תהיה רק הקלה בדין.
כל מודיע כזה יחויב לתרום 30% מסכום הגניבה או ההישג הממוני, למטרה חברתית, כל מודיע כזה ישרת מרגע זה עד סוף ימיו הבריאים יום בשבוע, ללא תמורה כספית, למטרה חברתית, כל מודיע כזה יגיע לסיכום עם שלטונות המס בנוגע לתשלום מס כחוק על ה"הכנסה".
לא יתקבלו הלשנות, כל מלשין יועמד לדין על חטאיו וייענש במלוא חומרת הדין, רק הודאות אשר יפורסמו כלשונן באינטרנט.
אנו חייבים לטהר עצמנו מן הרע, ולכך יש אחת משתי הדרכים, או לשרוף הכל ולבנות הכל מחדש, או לשנות בחטף את הכללים, שמא יכריעונו.
לדעתי, הבחירה קלה.
