הברק שטועה ומטעה

מה הם, איפוא, ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית? נראה לי כי אלה ערכי היסוד של הציונות וערכי היסוד של היהדות (במובן ההלכה היהודית לדורותיה) המאפיינים את ישראל. על ערכים אלה יש לעמוד מתוך תפיסותיה הפנימיות של הציונות והיהדות. אין הן מוטלות "מבחוץ", אלא נגזרות מאופיה המיוחד של מדינת ישראל כמדינה יהודית. יהדותה של המדינה היא המאפיינת אותה. היא שונה בכך מכל מדינה אחרת. זה "טעם" קיומה, ואלה מאפייניה העיקריים. רבות הן המדינות הדמוקרטיות בעולם, אך רק מדינת ישראל היא מדינה שאינה רק דמוקרטית אלא היא גם יהודית. ראויות לציון מילותיה של הכרזת העצמאות: "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". "מדינה יהודית" היא איפוא מדינתו של העם היהודי; "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית", מדינה שלכל יהודי הזכות לעלות אליה ושקיבוץ גלויות הוא מערכיה הבסיסיים. "מדינה יהודית" היא מדינה שההיסטוריה שלה שלובה ושזורה בהיסטוריה של העם היהודי, ששפתה עברית, ושעיקרי חגיה משקפים את תקומתה הלאומית. "מדינה יהודית" היא מדינה שהתיישבות היהודים בשדותיה, בעריה ובמושבותיה היא בראש דאגותיה. "מדינה יהודית" היא מדינה המנציחה את זכרם של היהודים שנטבחו בשואה, ואשר נועדה להוות "פתרון בעיית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על-ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל". "מדינה יהודית" היא "הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל". "מדינה יהודית" היא מדינה שערכי החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל הם ערכיה. "מדינה יהודית" היא מדינה שערכיה שאובים ממסורתה הדתית, שהתנ"ך הוא הבסיסי שבספריה ונביאי ישראל הם יסוד מוסריותה. "מדינה יהודית" היא מדינה שהמשפט העברי ממלא בה תפקיד חשוב, ושענייני נישואין וגירושין של יהודים מוכרעים על-פי דין תורה. "מדינה יהודית" היא מדינה שבה ערכיה של מורשת היהדות וערכיה של ההלכה היהודית הם מערכיה הבסיסיים (אהרן ברק - פרשנות במשפט, כרך שלישי עמודים 332-331).

נעבור עתה אל קטעים מן המסמך: "החזון העתידי לערבים הפלשתינים בישראל" של "הוועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל" מסמך שחובר על-ידי בחירי ובכירי הערבים בישראל, בעקבות כינונה של וועדת המעקב העליונה של האוכלוסיה הערבית בישראל שהמסמך מעיד עליה כי: "הוועדה זכתה ללגיטימיות בהיותה המוסד הייצוגי העליון לכל הכוחות והמוסדות הפוליטיים והעממיים הפעילים": "...הגדרתה של המדינה כמדינה יהודית והשימוש שנעשה בדמוקרטיה לשירות יהדותה מדיר את רגלינו משורותיה ומציב אותנו בעימות עם טבעה ומהותה של המדינה בה אנו חיים. על כן אנו דורשים משטר של דמוקרטיה הסדרית שיאפשר לנו שותפות אמיתית בקבלת ההחלטות ובשלטון כדי להבטיח את זכויותינו הלאומיות, ההיסטוריות והאזרחיות, האינדיווידואליות והקולקטיביות... "...ישראל היא תולדה של פעולה קולוניאליסטית אותה יזמו האליטות היהודיות-ציוניות באירופה ובמערב. היא הוקמה בסיוע מדינות קולוניאליסטיות, והתחזקה בצל התעצמות ההגירה היהודית לפלשתין לאור תוצאות מלחמת העולם השנייה והשואה. לאחר תקומתה בשנת 1948 המשיכה ישראל בהנהגת מדיניות הנגזרת מראייתה את עצמה כנציגות המערב במזרח התיכון, והמשיכה להתעמת עם סביבתה באופן מתמיד וברמות שונות... "...ישנן שתי עובדות מכוננות אשר יש להביאן בחשבון בגיבושו של המעמד המשפטי של הערבים הפלשתינים בישראל: 1. היותם של הערבים הפלשתינים בישראל בעלי הארץ המקוריים, אשר יש להם קשר אינטגראלי והיסטורי בינם למולדתם מבחינה רגשית, לאומית, דתית ותרבותית. 2. היותם חלק חי ובלתי נפרד מן העם הערבי הפלשתיני. "...אפליה רשמית זו על בסיס לאומי היא בעינינו לב ליבה של מציאות האפליה בה חיים האזרחים הערבים הפלשתינים בישראל, והיא הסוגייה העיקרית ממנה נגזר סבלם כקבוצה וכיחידים. על כן, הגדרתה הרשמית של ישראל כמדינת העם היהודי היא בבחינת חומה אידיאולוגית מבוצרת בפני אפשרויות הנהגת שוויון מהותי מלא לאזרחיה הערביים... "...ובמישור ההגנה המשפטית על הזכויות הלאומיות והקולקטיביות, נצביע באופן ספציפי על מספר צירים משפטיים עיקריים אשר יש להבטיח בשאיפה לגבש מעמד משפטי רצוי לאזרחים הערבים הפלשתינים:

• הכרה רשמית בקיומם הקולקטיבי של האזרחים הערבים הפלשתינים במדינה, בייחודם הלאומי, הדתי, התרבותי, הלשוני ובהיותם ילידי הארץ המקוריים.

• הכרה בזכותם של הערבים הפלשתינים לשוויון מהותי מלא במדינה על בסיס לאומי קולקטיבי, בצד השוויון האזרחי.

• הבטחת דו-לשוניות מהותית בארץ, על בסיס השוויון בין הערבית לעברית.

• הבטחת זכותם של הערבים הפלשתינים לקיים ולהדק יחסים מיוחדים, בחופשיות, עם שאר חלקי העם הערבי הפלשתיני, ועם כל העמים הערביים.

• הבטחת זכויות הערבים הפלשתינים בסוגיות ספציפיות בהן נעשה עוול היסטורי, כגון סוגיית הפליטים במולדתם ("הנוכחים נפקדים") ושובם לכפריהם ועריהם המקוריות; סוגיית נכסי הווקף המוסלמי והעברת סמכויות ניהולם לבני העדה המוסלמית; סוגיית ההכרה בכפרים הערביים שרשויות המדינה אינן מכירה בקיומם וסוגיית האדמות הערביות שנושלו מבעליהן שלא בצדק...".

עד כאן הציטוטים הנבחרים על-ידי מן המסמך החשוב הזה. דרישותיהם של הערבים הן לגיטימיות לחלוטין ב"מדינת כל אזרחיה", אך ברגע שהוספנו בדל יהודי לאופי המדינה, קמצוץ של "הלכה" או זנבה של "זכות שיבה" ליהודים בלבד, כל מגדל הקלפים של "מדינת כל אזרחיה" מתמוטט וקורס תחתיו.

ומה אומר חאלד משעל, האיש החזק ביותר באומה הפלשתינית שמעולם לא הייתה (על-פי עדותו של עזמי בשארה בראיון עם ירון לונדון) באותו עניין? הנה מקצת דבריו: "...אנו מסרבים להכיר במדינה יהודית. פירוש הדבר הוא ביטול זכותם של מיליוני פלשתינים לשוב לבתיהם. הבקשה למדינה יהודית לא שונה מהבקשות הפשסיטיות האיטלקיות והנאציות הגרמניות, ההצעה של נתניהו היא לא באמת למדינה פלשתינית אלא ליישות מדוכאת. הוא הוכיח את קיצוניותו בנאומו... "...סוגיית פלשתין היא בעיה של מולדת. האדמה יותר חשובה מהשלטון. המינימום שלנו כתוכנית הוא קיום מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים עם שליטה מלאה על קווי 1967, זכות השיבה המלאה והסרת כל ההתנחלויות. אף נושא ונותן לא יכול לוותר על זכות השיבה של חמישה מיליון בני אדם. אנחנו מסרבים לכל פתרון אחר, במיוחד בפתרון המוצע לגבי ירדן. ירדן היא ירדן ופלשתין היא פלשתין ואין לנו ארץ מלבד פלשתין...". השמאל בישראל מנהל "דיאלוג" עם עצמו ומתמוגג מהומניותו מבלי להקשיב לקולות מושאי התרפקותו הפסבדו-אנושית-אינטלקטואלית. זוהי התגלמות שיכרון הכוח ההופך את הערבים בישראל לילידים נחותים שיש לקבוע בעבורם את זכויותיהם. זהו קולוניאליזם פשוטו כמשמעו הנוהג בהתנשאות מעליבה כלפי הערבים ובחוצפה ועזות מצח הם עוד מכנים עצמם "מחנה השלום".