שמותיהם של שלושה קצינים בכירים עלו לאחרונה לכותרות:
תת-אלוף צ'יקו תמיר נדון להורדה בדרגה כי בנו נהג בטרקטורון צבאי, התנגש ברכב, נגרם נזק קל לרכוש, ונסיבות הדיווח המדויק על התאונה שנויות במחלוקת.
האלוף במילואים אודי שני התיר לבנו לנהוג ברכב של משרד הביטחון הנמצא ברשותו, הנער פגע בגדר, נגרם נזק לרכב ולגדר, והאלוף שני שילם את כל אלה מכיסו.
האלוף במילואים משה קפלינסקי וחבריו למטה הכללי, נתנו פקודות לצבא, לצאת למלחמת לבנון השנייה כאשר קפלינסקי בעצמו מודה בפה מלא: "נכנסנו למלחמה ללא תוכנית אופרטיבית לזירה הזו". הנזק היה אדיר, לא היו תוכניות אופרטיביות (ממש כמו יום כיפור), שוב נהרגו מאות, נפצעו מאות ואולי אלפים, והפעם היה חידוש קל ומרענן – העורף הרך, כן העורף הרך.
לעבירות של קצינים יש בית דין צבאי – בית הדין הצבאי דן ככל הנראה קלה כבחמורה, דין פרוטה אצלו כדין מאה, אם את צ'יקו תמיר הוא הוריד בדרגה, אז את אלה שאחראים ישירות לטבח בחיילי צה"ל בלבנון, עקב מתן פקודות בלתי חוקיות בעליל (פקודות לצאת למלחמת רשות ללא תוכניות), הוא ודאי היה דן למיתה או לפחות דן אותם ל-70 מאסרי עולם עם עבודת פרך.
ואם אהוד שני שילם מכיסו את הנזק, אז ודאי קפלינסקי חייב היה וחייב עדיין להשיב מכיסו את הנזק. ואצל קפלינסקי זה נזק נזק. וראה זה פלא, קפלינסקי, לא הועמד כלל לדין, הוא לא נדרש לשלם כלום כלום כלום.
הדרך להיפרע מכאלה מפקדים כמו קפלינסקי, מפקדים השולחים את חייליהם כצאן לטבח, כברווזים במטווח, ללא תוכניות לזירת הלחימה, היא באמצעות ועדת חקירה.
ואם קפלינסקי מספר את העובדות המזעזעות האלה היום לציבור, הוא ודאי סיפר אותן לוועדה, והוועדה, ועדת וינוגרד, אשר מסיבות המובנות רק לה, הצטרפה במחדליה לקבוצת המחדל של המלחמה וסיכלה את כל כוונותיה הטובות בתחילה, עם דוח אשר יותר מכל מבשר את תום החזון הציוני, תום האחריות של מנהיגים ומצביאים חסרי כל אחריות, נותני פקודות בלתי חוקיות בעליל, ומבצעי פקודות בלתי חוקיות בעליל, על מעשיהם המזיקים.
והציבור בישראל, נותן לכל הספינים האלה להוליכו שולל, בא חשבון עם דגי הרקק, בעוד משפחות הפשע מסתובבות חופשי חופשי ברחובות.
