כאשר אנו דנים בנושא קרקע, אנחנו מדברים בעצם על תרבות. ועל כן, כפי שנראית התרבות שלנו, כך נראית גם הקרקע, הניהול שלה, ההתייחסות אליה והגישה אליה. הנושא הראשון בהקשר של הקרקע העומד היום לדיון ציבורי הוא הבעלות והחכירה. המציאות הכלכלית והארגונית שמינהל המקרקעין נתון בה בפועל אינם מאפשרים ניהול תקין של הקרקע, שלא לדבר על ניהול יעיל. כדי להבין במה המדובר יש לדון בשאלת יסוד: מה זה בכלל ניהול של קרקע ולמה המדינה צריכה לנהל את הקרקע. אם נרצה לבחון את משמעות המילה "ניהול" כדאי לבחון את קובץ החלטות המועצה, שצריכה לקבוע מדיניות. בדיקה קצרה מגלה מספר החלטות פרטניות: פלוני יקבל 2 דונם לתחנת דלק ולאלמוני יאשרו בלי מכרז מפעל כזה או אחר. בקיצור, עשרות אם לא מאות החלטות פרטניות שבאופן מעשי אינן באחריות המועצה ואפילו לא בסמכותה. הגורם למצב זה טמון בעובדה שתהליך קבלת ההחלטות דוחף את מקבלי ההחלטות לחלק את האחריות עם אחרים וגם לברוח מהאחריות שמוטלת עליהם. מן הטעם הזה מצויות במינהל אין ספור החלטות פרטניות שחלק הארי שלהן הנו בתחום החקלאות ועוסק ממש בעניינים מינימליים. למשל, מה דינה של חלקה בגודל 110 מ"ר, 120 מ"ר, 90 מ"ר, 55 מ"ר, 240 מ"ר, 160 מ"ר. אלה לא החלטות הקובעות מדיניות. אלה החלטות המציעות פתרון אד הוק לבעיות שוליות שכלל אינן צריכות לעלות על שולחן הדיונים של המועצה.
התזה הקרקעית הבסיסית בישראל היא שהקרקע נמסרת בחכירה. תזה זו לא עמדה באופן מעשי במבחן המציאות. כל הניסיונות להעביר את החכירה לבעלות לא הצליחו בגלל התנגדות הפוליטיקאים מצד אחד, ובגלל ההתנגדות של קרן קימת שהיא אומנם הבעלים רק של כ-13.5% מקרקעות המדינה, אבל השפעתה במועצת המינהל הייתה רבה כיוון שנציגיה היוו 50% מחברי המועצה.
אם בוחנים את הרפורמה שעומדת כרגע על הפרק, ברור כי חל פיחות משמעותי במעמדה של קרן קימת. מעמדה המרכזי של הקרן כמשפיעה על התהליכים בנושא הקרקעות משתנה לרעה. גם אם יהיו לקרן ארבעה חברים במועצה ולא שני חברים כפי שמוצע, וגם אם נציגים אלה יתנגדו לכל ההחלטות, הם לא ישיגו את מטרותיה כפי שהצליחו לעשות בעבר. בהקשר הזה ראוי לומר את האמת. קרן קימת לישראל הייתה מכשול גדול בפני התפתחות, כמו שהייתה הצלה גדולה והביאה רווחה רבה ותרומתה הייתה גדולה - לפני קום המדינה וכמה שנים לאחר מכן. דברים השתנו, ולפי דעתי קק"ל צריכה להתעשת ולהתאים את עצמה למציאות חדשה. במציאות החדשה הזו צריך להיות ברור לכולם כי בעקבות פסיקות בג"צ אזרחי ישראל הערבים הם שווי זכויות. הם רשאים לגור בקריית יובל, ברחביה וברמת אביב ג'. הם גם רשאים לגור ביישוב של 150 חברים שנקרא הרחבה בקיבוץ הסוללים ועודד. השוויון הוא מלא. ואם השוויון מלא, אזי למונח "בעלות יהודית" כנאמנה של העם היהודי במדינת ישראל, אין יותר משמעות, אלא אם כן ייחקק אחרת.
הנושא החשוב של השמירה על הקרקע, גם בהיבט הענייני גם בהיבט הפיזי, מחייב להקדיש מספר מילים לשאלת הבדווים בנגב. על שולחן הדיון הציבורי הונחה המלצה של ועדת השופט גולדברג שאחת השאלות החשובות העולות ממנה היא שאלת האכיפה. מה שמסתבר מתוך דוח הוועדה הוא פשוט: אין אכיפה של שלטון החוק לגבי שמירה על זכויות. איש הישר בעיניו יעשה. בהקשר הזה אין לי טענה לבדווים כיוון שאינם היחידים שפועלים כך. המינהל יודע כבר יותר מ-20 שנה, או אפילו 30 שנה, שהמושבים אינם יישובים חקלאיים. אלה יישובי וילות מסביב לערים. פעם, ביישוב של 100 בעלי משק היו 80 חקלאים ו-20 "עובדי חוץ". היום 95% ויותר עובדים בחוץ וגרים במושב. מספר העוסקים בחקלאות מגיע אולי לשיעור של 3%, 4%. ומה עושה מועצת המינהל? במקום להתאים את עצמה, עוצמים את העיניים בדרך כלל. יודעים ועוצמים. במינהל התגבשה מן הסכמה שבשתיקה שהפרת החוזה "זה בסדר". מה זאת אומרת "זה בסדר"? כולם מפירים את החוזה, גם את החוזה החקלאי וגם את חוזה המגורים.
בהקשר של האכיפה רצוני להוסיף אמירה קצרה מאוד על דוח הוועדה של גולדברג - צריך לדחות אותו. הוא לא עומד במבחן המציאות ולא במבחן הביקורת. במסגרת הוועדות השונות שדנו בנושא היה פעם גם דוח ועדת מרקוביץ. בדוח הוותיק הזה כתוב כמעט מילה במילה מה שנכתב בדוח ועדת גולדברג. גם אז - לפני יותר מעשרים שנה - כתבו כי זו "פעם אחרונה", "יותר לא ניתן", "שטחים אפורים", "הכשרת בנייה בלתי חוקית". קיימת גם החלטת מועצת המינהל בהקשר זה. אבל הכול התחיל ונגמר במילים. אני משוכנע שגם עכשיו, אחרי דוח ועדת גולדברג, ההפרות וההפקרות יימשכו. גם אם ייערך הסדר עם הבדווים. ואיך יפתרו הפוליטיקאים את הבעיה שלא תיפתר גם בעוד 20 שנה? תהיה לנו ועדה אחרת, של שופט אחר, ושוב יוכשרו כל העבֵרות. והכול מסיבה אחת פשוטה: לא קיים אצלנו כיבוד בסיסי של שלטון החוק.
