צבר החבטות הדיפלומטיות הניחתות לאחרונה על ישראל בזיקה ישירה למבצע "עופרת יצוקה", לא היה אמור להפתיע את קברניטי המדינה, שכן הכתובת הייתה על הקיר זה מכבר. תמימות ישראלית, על גבול הרשלנות, הסברה מינורית אם בכלל, הזנחת התקשורת בשפה הערבית, כל אלה ממשיכים להיות בעוכרינו, ומציפים את התובנה כי בעיתוי זה מוגבל כושר ההתמודדות של ישראל לזירה אחת בלבד, קרי, הטיפול בנושא הגרעיני באירן.
"סטירת הלחי" שספגה ישראל מצידה של טורקיה, עד לא מכבר בת ברית אזורית, וה"נשורת" המשתקפת גם מסדרת הטלוויזיה האנטישמית בערוץ TRT, מסתמנת ככזו המטלטלת בעוצמה את אושיות החשיבה האסטרטגית שלנו, עד כדי הרהור בתרחיש קיצון של התייצבות אנקרה לימין אויביה המובהקים של ישראל, על המשתמע מכך. עניין זה משמעותי לא פחות מהשלכותיה המעשיות של החלטת מועצת זכויות האדם של האו"ם בעניין המשך "גלגולו" של דוח גולדסטון לפתחה של מועצת הביטחון, גם בשל התקווה להכשלת המהלך באמצעות וטו אמריקני.
לצד מחדליה ה"זועקים לשמים" של הדיפלומטיה הישראלית, ובכלל זה היעדר היערכות במתכונת "חירום" למגוון האתגרים שניצבו בשער, בגין מסע התעמולה המתוזמר להפללתה של ישראל מחמת "פשעי מלחמה", וכן אי-הבנה תמוהה של הלכי הרוח בעולם החופשי כמו גם בקרב המדינות הבלתי מזדהות, ראוי לתת את הדעת, במחשבה צלולה ובאומץ לב ציבורי, גם למשקלה של ה"תשומה" שמקורה בישראל, להזנת מערכות התעמולה האנטי ישראליות, ובכלל זה ועדת גולדסטון. מיקוד חשיבה בהקשר זה עשוי אף לספק הסבר, שאינו בלתי הגיוני, לעובדה שהשופט גולדסטון "לא התרגש" מעובדת "החרמת" עבודת הוועדה שבראשותו בידי ישראל.
התגייסות הארץ
בהיפוך יוצרות, על משקל הפתגם "צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים", קיבלו חברי "ועדת גולדסטון" כמו על טס של זהב, את "גירסת הצד הישראלי" לטענות בדבר הפגיעה המכוונת של חיילי צה"ל באוכלוסיה פלשתינית תמימה ברצועת עזה. הטיפול האובססיבי של עיתונאים דוגמת
גדעון לוי ו
עמירה הס, תוך ניצול מיטבי של האכסניה המכובדת של עיתון הארץ, ברצף השמועות והכזבים שמקורם במכונת התעמולה הפלשתינית, והצגתם כעובדות החקוקות בסלע, עד כדי קביעה חוזרת ונשנית ובאורח חד-משמעי, כי "ישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה". שימוש מתוחכם בעיתון מן השורה הראשונה, הנושא את השם המחייב - הארץ - לצורך הכפשה שיטתית כמעט, של המדינה והבאשת ריחה בפני דעת הקהל הבינלאומית, אינה עניין של מה בכך. זאת ועוד; העובדה שעיתון הארץ מופץ גם במהדורותו הבינלאומית בשפה האנגלית, ובכלל זה בגירסה מקוונת המאפשרת נגישות "on-line", מייצרת לו דימוי של מקור אמין במיוחד, בהיעדר הסברה ישראלית נמרצת בערוצים אחרים.
אין זה מקרי כי במאמרו מה-18 באוקטובר 2009, יורה גדעון לוי בקברניטי ישראל "צרורות" ארס: "מה הם באמת לא מאמינים שישראל ביצעה פשעי מלחמה בעזה? מה, הם באמת חושבים שאם מטלפנים לאדם באישון ליל ומורים לו לברוח על נפשו , בזמן ובמקום שאין בהם לאן לברוח , זה מפחית מהאחריות להפצצת ביתו על ילדיו? הם לא חושבים שפצוע שגוסס בשערי בית חולים ישראלי ונמנעת ממנו הכניסה אליו מפני שהוא ערבי זו לא שערורייה? שהמצור על עזה הוא לא מגה-סקנדל?...
גדעון ושביט מתפלמסים
נראה כי גם במסדרונות עיתון הארץ חשים לאחרונה אי-נחת מהצביון הבעייתי הדבק בעיתון, נוכח להיטותם שאינה יודעת שובע של הכתבים הנ"ל, עד כדי כך שמתנהל פולמוס גלוי בין אותו לוי לבין הפרשן הבכיר
ארי שביט, שהעז למתוח ביקורת בלתי מוסווית כלפי ה"גורמים מבית" המסבים נזק לאינטרסים הישראלים. כך כותב ארי שביט (הארץ, 8 באוקטובר 2009): "הבעיה איננה רק גולדסטון. הבעיה היא הגולדסטונים. זה עשרות שנים חבורת הגולדסטונים מנהלת מסע שיסוי מטורף נגד מדינת ישראל... ואולם מה שמניע את הגולדסטונים אינו ניסיון כן לחלק את הארץ, להשכין שלום ולכונן צדק אוניברסלי אשר יחול על כל אומה. מה שמניע אותם הוא צורך עמוק לבודד את ישראל, להוקיעה ולקעקע אותה. אף כי אחדים מהגולדסטונים המובילים הם יהודים וישראלים, הם אינם מכירים בהיסטוריה היהודית, בטרגדיה היהודית ובנסיבות הקשות שבהן מדינת היהודים מנסה לשרוד. הם מתייחסים לישראל כאל מעצמת רשע כל יכולה אשר כל חטאי הסכסוך וכל תחלואי המרחב מוטלים על כתפיה.
דוח גולדסטון לא היה בא לעולם ללא העבודה המשותפת ושנאת ישראל המשותפת של הגולדסטונים כולם. לכן הדוח מבטא הן את הזעם הקדוש של הגולדסטונים, והן את הדבקות המוחלטת שלהם בצדק פלשתיני מוחלט. הצדק הפלשתיני המוחלט הזה מסכן כעת לא רק את ישראל אלא את השקט והיציבות. בקנאותם ובקיצוניותם גולדסטון והגולדסטונים קירבו אותנו לשפיכות דמים".
כצפוי, גדעון לוי לא נותר חייב ובמאמר תגובה (הארץ, 15 באוקטובר 2009) תוקף ישירות ובחריפות את עמיתו ופוסק כי "כן, אנחנו הגולדסטונים רוצים בישראל אחרת. כזאת שמלחמה היא האופציה האחרונה שלה, כזאת ששמה קץ לכיבוש, כזאת שרוצה להיות מקור גאווה לאזרחיה ולא לבושה איומה. אם רק היו כאן יותר גולדסטונים ופחות גולדות, זה היה אפשרי...". משתמעת מכך הודאה פומבית ב"משימה נעלה", שמימושה יצדיק בעיניו של לוי את המימרה המקייאוליסטית - "המטרה מקדשת את האמצעים". הניצול הציני של חופש הביטוי הנוהג במחוזותינו על גבול סיכון האינטרסים של הממשל החוקי במדינת ישראל מחייב חשיבה נוקבת באשר למרחב הלגיטימיות של "חרב הלשון המתהפכת".
"רענון" להסברה הישראלית
ובשולי הדברים, בעוד אנו מזדעזעים מהמסרים האנטי ישראלים הבוטים, הנכללים בסדרת הטלוויזיה הטורקית שעלתה לאוויר לפני ימים אחדים, אין זה מנותק מן המציאות לתהות מהיכן שאב יוצר הסדרה את השראתו לתסריט המנוול. סביר כי מלאכתו של זה האחרון הייתה קלה למדי, בעודו נדרש ללקט ולהעצים פכים מרשימות פסבדו-הומניטאריות של גורמים ישראלים ידועים, אשר טרחו להציג את החריג כנורמה גורפת ואת הטעות שבשגגה כמעשה מונחה זדון וכוונת מכוון!
ההתמודדות הישראלית בזירה הבינלאומית הולכת ונעשית קשה מנשוא, גם בהינתן מדיניותו "קפואת הסבר" של ממשל אובמה. מתבקשת מכך תובנה חיונית ודחופה, הן בהתייחס לגורם הממלכתי שיהיה עליו לרכז את המערכה הדחופה וכבדת המשקל, והן בהקשר לצורך ב"רענון" של הדמויות הישראליות הניצבות במוקד הסערה. בנסיבות אלה, דומה כי יש להטיל על המועצה לביטחון לאומי את עיקר נטל האחריות בסוגייה זו, ולבד מכך, יהא זה נכון לשקול מינוי דחוף של אישיות בולטת וכריזמטית לתפקיד שגריר ישראל לאו"ם. זוהי, ככל הנראה, הזירה המרכזית שבה תיאלץ ישראל להתמודד במלוא התחכום והתעוזה מול מאמצי הטפלול של חברות הארגון מגוש המדינות הבלתי מזדהות בדגש למדינות הערביות והמוסלמיות.
