בית המשפט העליון דחה (יום ב', 9.12.19) את ערעורו של דוד גודובסקי, לשעבר ראש אגף הארגון ב
ישראל ביתנו, על הרשעתו בעבירות שוחד בסך מיליון שקל ו
הלבנת הון. בית המשפט העליון קיבל חלקית את ערעורו של גודובסקי על חומרת עונשו והעמיד אותו על שש שנות מאסר, במקום שבע שנות מאסר שנגזרו עליו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט
ירון לוי).
גודובסקי היה בשנים 2014-2001 יד ימינה של סגנית שר הפנים לשעבר, פאינה קירשנבאום, כאשר שימשה כמזכ"ל המפלגה וחילקה בשנים 2014-2006 כספים קואליציוניים במיליוני שקלים. המדינה טוענת, כי כספים אלו חולקו תמורת שוחד שקיבלה קירשנבאום; כמעט כל מעניקי השוחד הודו, בעוד משפטה של קירשנבאום עודנו מתנהל. השופטים
ניל הנדל ו
נעם סולברג דחו את בקשתו של גודובסקי לחזור בו מהודאתו בארבעה אישומים של קבלת שוחד, שלושה אישומים של הלבנת הון ושני אישומים של בקשת שוחד.
גודובסקי הודה באישומים נגדו במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה על העונש. הוא הודה בקבלת שוחד תמורת העברת מופעים ל-נלי דינובצקי ובן זוגה איגור ריז בשנים 2010-2006; ובקבלת שוחד ובבקשת שוחד תמורת העברת תקציב לעמותת איילים. השוחד ניתן הן במזומן והן במהלכים אחרים שנעשו לבקשתה של קירשנבאום באמצעותו של גודובסקי.
בערעור המקורי ביקש גודובסקי להתיר לו לחזור בו מהודאתו בטענה שהמדינה הפרה את ההסכם, בכך שהציגה בפני בית המשפט המחוזי עובדות שלא היו מוסכמות ובטענה ש-לוי ייחס לו עובדות שלא נכללו בכתב האישום המתוקן. לאחר שהוגש הערעור ובטרם התקיים הדיון, הודיעה הפרקליטות לגודובסקי על קיומם של שישה קלסרי חומר חקירה שלא הועברו אליו לפני הודאתו. המדינה טענה, כי "החומר שנוגע למערער מועט מאוד, וחלקו רק משיק לעניינו והובא לידיעתו לשם הזהירות". הערעור התמקד ברובו בשאלה האם בשל מחדל זה יש לאפשר לגודובסקי לחזור בו מהודאתו, כאשר שלושת השופטים קבעו, כי אין לקבל את טענותיו המקוריות של גודובסקי נגד הודאתו.
הנדל אומר כי עקרונית - אי-מסירת חומרי חקירה היא מחדל העלול לפגוע באופן עקרוני בזכותו של נאשם להליך הוגן. ואולם לאחר עיון בחומר החקירה קובע הנדל, כי חומרי החקירה ה"נעדרים" אינם נוגעים לתשתית הראייתית שהתגבשה נגד גודובסקי ועל בסיסה הוא הודה. "לא עלתה כל טענה קונקרטית לפיה אם ראיה זו או אחרת אשר נתגלתה בחומר החקירה שהועבר באיחור הייתה בידיו בטרם החתימה על הסדר הטיעון היה בכך לשנות את האופן בו ניהל את הגנתו.
"...טיעוניו של המערער נותרו ברמה הכללית והתמקדו בפגיעה העקרונית בהליך ההוגן שמתרחשת עת לא עומדים בפני נאשם כלל חומרי החקירה. פגיעה עקרונית זו לא יכולה לבסס עיוות דין שנגרם במקרה הספציפי למערער אשר מצדיק את זיכויו או למצער מתן רשות לחזור בו מהודייתו. לצורך כך היה על המערער להראות כי בחומר החקירה שהועבר באיחור יש די בכדי לערער את האדנים עליהם התבססה התשתית העובדתית בה הודה. לחלופין, כי החומר הנוסף היה משנה את קו ההגנה של הסניגור".
הנדל מדגיש: "יש להביע מורת רוח מהתנהלותה של המשיבה בנושא זה בענייננו. אמנם, כפי שציין בא-כוח המשיבה, הפרשה בה הואשם המערער הינה פרשה רחבת היקף הכוללת מספר תתי פרשיות אשר משיקות זו לזו וכן נאשמים רבים אחרים. ככזו, היא כוללת חומרי חקירה בסדר גודל משמעותי. עם זאת, בכך אין להצדיק את המחדל של המדינה הגם שעולה שנבע מטעות
בתום לב... עם זאת, אני סבור כי הונחה בפנינו תשתית מספקת לקבוע כי מחדל זה אינו מצדיק מתן רשות למערער לחזור בו מהודייתו".
לסיכום אומר הנדל: "יש להצר על התנהלותה של המשיבה בעניין זה. מדובר במחדל חמור מצידן של רשויות התביעה. עם זאת, אין הדבר משמעו כי יש לאפשר למערער להתל בהליך הפלילי. פגמי המשיבה לא יכולים להפוך לכלי בידי המערער אשר באמצעותו הוא מבקש להפוך את ההליך הפלילי בעניינו לזירה המתנהלת לפי רצונותיו ובקשותיו... כפי שאין הוא רשאי לשמור את הקלפים, כך אין הוא רשאי לטרוף את הקלפים מכוח פגם תביעתי בלבד. פגמי המשיבה אינם יכולים לשמש אותו על-מנת למחוק את הודייתו כאילו לא הייתה מעולם. הודייתו מלאה, מפורטת וניתנה בהסכמה ותוך הבנת השלכותיה".
השופט
יוסף אלרון סבר בדעת מיעוט, כי מקרה זה צריך לשמש תמרור אזהרה לרשויות התביעה, למען יקפידו הקפדה יתרה על קיום החובה החקוקה להעברת מלוא חומר החקירה לידי הסניגוריה במועד הקבוע לכך על-פי דין, לבל ייפגעו זכויות נאשמים להליך הוגן ולמען שמירה על ניהולו התקין והסדיר של ההליך הפלילי. לדעתו, מן הראוי להחזיר את הדיון למחוזי, כדי שיכריע האם היה בחומר החקירה כדי להשפיע על החלטתו של גודובסקי להודות במיוחס לו.
אלרון מדגיש: "אל לה למשיבה להיתלות בפרשנותה לפיה חומר החקירה האמור אינו משנה את התשתית הראייתית המפלילה נגד הנאשם-המערער, שהרי לא מוקנה לה כל שיקול דעת בשאלת חשיבותו של חומר החקירה או תרומתו האפשרית להגנת הנאשם; על רשויות התביעה להעבירו לידי הסניגוריה כדי שזו תעשה בו שימוש כראות עיניה... ככל שהנאשם אינו מודע לתשתית
העובדתית המלאה, נפגעת יכולתו לקבל החלטה מושכלת האם להודות במיוחס לו או לנהל את משפטו עד תום. משכך, לטעמי יש לראות כאמור את אי-מסירת מלוא חומר החקירה כפגיעה
מהותית בזכות העיון המעוררת חשש של ממש בהודיית נאשם באשמה בניגוד לרצונו החופשי ותוך פגיעה באוטונומיה שלו".
הנדל וסולברג גם החליטו כאמור להפחית שנה מעונשו של גודובסקי. הנדל מדגיש, כי השוחד שנטל גודובסקי, נועד לקיום מטרותיה של מפלגה באופן הפוגע במשחק הדמוקרטי וביסודות השיטה המשטרית. בתמורה לכספי השוחד חולקו כספים קואליציוניים שמקורם בתקציב המדינה, שראוי שיחולקו לפי תנאים שקופים ושוויוניים. גודובסקי אומנם לא נטל לכיסו את כספי השוחד, אך הוא נועד לקידום המפלגה אליה הוא משתייך, פעיליה ונבחריה, ובכך גלומה פגיעה חמורה בסדרי השלטון והמשפט - פגיעה שחמורה לא פחות, ולעיתים אף יותר, מנטילת כספי שוחד לכיסו של עובד ציבור.
"בלקיחת שוחד עבור צרכי המפלגה ובכיריה, גם אם נועד למטרותיה הציבוריות של המפלגה, יש בכדי לפגוע פגיעה ממשית וקשה בשוויון בין המפלגות. הדבר מהווה עיוות של 'תנאי
המגרש' בו מנהלות המפלגות את המשחק הדמוקרטי", מוסיף הנדל. מעשיו של גודובסקי, קובע הנדל, מזעזעים את האדנים עליהם מתבססים חלק מן המוסדות הדמוקרטיים הבסיסיים בשיטתנו - מוסד תקציב המדינה, מוסד המפלגות ואף ישראל ביתנו, מפלגתו של גודובסקי עצמו. עם זאת, יש להקל בעונשו מכיוון שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספיק להודאתו של גודובסקי.
אלרון סבר, בדעת מיעוט, כי יש להעמיד את עונשו של גודובסקי על חמש שנות מאסר משלוש סיבות. ראשית, בית המשפט המחוזי ייחס לגודובסקי נסיבות מחמירות, שלא נזכרו בכתב האישום המתוקן והביאו להחמרה משמעותית בעונשו. שנית, העונש חמור ממדיניות הענישה הרצויה וממדיניות הענישה הנוהגת. שלישית, עונשו של גודובסקי נגזר בטרם הסתיים בירור המשפט של יתר הנאשמים בפרשה, בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי.
את גודובסקי ייצגו עוה"ד
אורי קורב, אסף בנמלך, ישי ריבלין ועפרי מלצר, ואת המדינה - עוה"ד מאור אבן-חן,
יונתן קרמר, משה עקירב ויעל שחף.