ברור שוועדת גולדסטון היא כחרב על גרונם של קברניטי המדינה והצבא. אף אחד לא רוצה לעמוד מול בית הדין בהאג כמו מילוצ'ביץ. יתכן שבשל כך ובלחץ המעצמות תתמנה לבסוף ועדה כזו או אחרת. אך מבחינתי יש צורך בוועדת חקירה ממלכתית, שתוכל לגבות עדויות, לא פחות, מסבות מוסריות, בשבילנו. כי כשנעשה "מעשה נבלה" יש "לֵידַע לְהוֹדִיעַ וּלְהִוָּדַע". הלוואי ויכולנו אך לצערי לא נוכל, כנראה, להוכיח ש"ידינו לא שפכו את הדם הזה".
התנהגות צה"ל בעופרת יצוקה הזכירה לי את הסיפור על כך שסטודנטים בטכניון התבקשו לתכנן צינור רחב שיזרום דרכו דם בספיקה מבוקשת כשמקדמי צמיגותו נתונים. גם הסטודנטים וגם צה"ל תכננו בקפידה, את הצינור והמערכה הצבאית, בהתאמה, לפי הנתונים שניתנו להם אך לא שאלו שאלות מוסריות על התכלית או הדרך. בצה"ל נלקחו בחשבון כל הנתונים: מסקנות ועדת וינוגרד וכן כל כלי המשחית העומדים לרשותו. כאילו מדובר במלחמת עולם. איך ההין לומר שר הביטחון: "נצחנו את האויב ביבשה, באוויר ובים". הוא היה צנוע דיו כדי לא לפרט כמה מטוסים הפלנו (או לפחות כמה מערכות נ"מ השמדנו) וכמה סירות דיג הטבענו.
יתכן שאם ועדת וינוגרד הייתה מתייחסת לנושא הרג אזרחים חפים מפשע גם במלחמת לבנון השנייה היה נמנע הצורך להקים את ועדת גולדסטון. לפני חקירת החיילים יש לקרוא עיתונים ולצפות בשידורים מתקופת המבצע. גולדסטון לא המציא שום דבר- הכול כתוב ומוקלט. חרבו של גולדסטון לא הייתה מונפת אז ולכן חרצובות הלשון היו משוחררות ונדיבות.
אלכס פישמן ידיעות אחרונות (16.1.09): "כל מבנה שמסתיר את הנוף נחרב". ההרס הנורא לא נבע מטעות אלא משיטה סדורה. שיטה זו ננקטה, במקרה הטוב, כדי להסיר כל איום פוטנציאלי, גם אם אינו מוכח ומוחשי, שאולי אורב באיזה פינה, ועלול לסכן במידה זו או אחרת את שלומם של חיילי צה"ל (מח"ט גבעתי מלכא: "אם יש לי ספק אם הבית ממולכד, מדוע עלי לסכן את שלומם של חיילי?").
השאלה והדיון במקרה זה צריכים להתמקד בשאלת "המידתיות" - מה מידת הסיכון (שואפת לאפס, מזערית, קטנה, בינונית, גדולה, ודאית) לעומת מידת ההרס הננקטת. אך במקרה הרע, ההרג וההרס נגרמו גם מאש תותחים, שמטבעה אינה נקודתית אלא סטטיסטית ומיועדת ברגיל למטרות שטח. בני בגין עצמו הגדיר (לפני המבצע, אך נדם במהלכו ולאחריו) ירי כזה כפעולה שדגל שחור מתנופף מעליה בעליל. ובמקרה הגרוע באמת ההרג וההרס נגרמו גם מיצר נקם והרתעה (יש ציטטות ותימוכין). הבה נחזור לאווירה של אז, "ישראל היום" (15.1.09) "לוחמים מגדוד 51 של גולני: 'אנחנו לא מרחמים על-אף אחד חוץ מאשר על התרנגולות'". פעם הארץ הייתה מזדעזעת מאמרה כזו - במבצע לא היה דבר טבעי מזה .
אם היו לעזה שלושה פשעים במלחמה זו או לפניה, והיו, פשעיה של ישראל במהלך המלחמה היו רבים יותר. נער לא יספרם וגם אני שכמעט זקנתי לא עלה הדבר בידי. מלחמה, כל מלחמה, היא אכן אכזרית ואלימה, תמיד. ישראל נהגה באלימות בעבר: הפצצת רבי קומות ברובע דחייה ופצצות מצרר בדרום לבנון. אך נראה שנזקם של פצצות הזרחן ששובליהן הזוהרים ריצדו במשך ימים רבים על מסכי הטלוויזיה, כאילו היו זיקוקין מעל בתיה של עזה, היו אכזריים אפילו יותר. אם אכן יש דירוג רשמי ומוכר לאכזריות. די היה לי במראה עיניים: מראה כוויות הילדים והזקנים בעזה. שלא להזכיר את הירי לשני בתי הספר של אונר"א והפגזת המסגד דווקא בשעת תפילה (גם אם אוחסנו בו קסאמים). מניתי מעט ולא את בנותיו של ד"ר עייש, כי היו רבות כמותן.
עברנו מרחק רב. במלחמת לבנון הראשונה הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בלחץ השמאל בין השאר כדי לקבוע מי נושא באחריות לטבח בסברה ושתילה. וזאת למרות שהמתנגדים טענו שערבים טבחו ערבים - מה רוצים מהיהודים? הפעם דברו במפורש על השגת הרתעה כתוצאה מ"צריבת תודעה", שכואב לומר זאת, הושגה בדם חפים מפשע ובתוכם מאות ילדים. הפעם אין שמאל ואין לחץ. חבל.
