בשתי הצעות חוק שיוזם בעצם ימים אלו ח"כ מאיר שטרית (קדימה) מתעסק ח"כ שטרית בפרטים הכי קטנים ומעצבנים אשר מטרידים את חיינו. כמה פעמים רצינו "לעשות סידור קטן" וחיפוש החניה לסידור הקטן ארך פי שלושה בזמן, מן הסידור עצמו? וכמה פעמים מצאנו את עצמנו חסרי אונים/משתוממים מחשבונות הפלאפון שהילד שלנו השאיר מבלי לשים לב, תוך שאוזניו ניצלות (מחומרים מסרטנים) והכספים שייעדנו לתשלום חשבון חשמל או לקנייה במרכול שימנו את מכונת עשיית הכספים המשומנת של חברות הסלולר? ח"כ שטרית יוזם שתי הצעות חוק אשר יסייעו לנו באותם פרטים קטנים (ומעצבנים) של חיינו.
"אני רק סידור"
בימים הקרובים יגיש ח"כ מאיר שטרית (קדימה), הצעת חוק אשר תאפשר חניה לזמן מוגבל של עד רבע שעה בחלק מהמקומות שעד היום היו מסומנים כאסורים לחניה. על-פי הצעת החוק, יוכל הנהג להחנות את רכבו לתקופה הקצובה, בחינם, ליד מדרכה שמסומנת באדום-לבן על-מנת לסיים במהירות את סידוריו, כמובן כל עוד הרכב החונה אינו מפריע לתנועה השוטפת ואינו מסכן את נסיעתם וביטחונם של כלי הרכב האחרים. במקומות אלו יוצבו תמרורים אשר מורים על אישור החניה הזמני. במידה שהנהג ניצל חניה זו לתקופה ארוכה יותר יוכל פקח ו/או שוטר לתת לבעל הרכב את העונש כמי שעמד במקום אסור.
כיום, בערים רבות בארץ יש מצוקת חניה גדולה מאוד, בעיקר במרכזי הערים וליד מקומות ציבוריים אשר לא מצריכים חניה ממושכת. מקומות כגון בנקים, מכולות וכדומה. הכניסה למקומות אלו לוקחת מספר מועט של דקות, אך הנהגים נאלצים לחפש חניה במשך דקות ארוכות ולא פעם לשלם על חניונים או להשאיר את רכבם באדום-לבן לדקות ספורות ולגלות שקיבלו דוח של מאות שקלים.
חוק זה בא לשים את ישראל ליד ארצות רבות בעולם, שבהן אזורי חניה אשר מוגבלים לדקות ספורות, וזאת על-מנת שיוכלו התושבים להגיע לסיים במהירות את סידורם ולהמשיך.
עקרון המידתיות עולה מבין השיטין
מבין השיטין של הצעת החוק של ח"כ שטרית עולה
עיקרון המידתיות: האם הטלת יתר של קנסות בגין חניה אסורה מצד הרשות הינה לתכלית ראויה?
בעוד שתכליתו המוצהרת של אקט הטלת הקנס הינה להסדיר את התנהגותם בכביש של נהגים, הרי הפונקציה הסמויה אשר אותה ממלאים דוח"ות החניה הינה להעשיר את הקופות המתרוקנות של הרשויות המקומיות, במקום לנער את הכלב מקברו ולאלץ את הרשויות לבדוק את מידת יעילותן, גובה שכר בכיריהן ושאר אמצעים
מידתיים לאיזון תקציב הרשויות. ניתן לומר כי במסווה של רצון "להסדיר תנועה" מטילה הרשות על האזרח
מס לא שוויוני, שכן כל מס אשר אינו מוטל על האזרחים באופן פרוגרסיבי בהתאם להכנסתם, הינו מס לא שוויוני. מס אמור להיות מוטל על אזרחים בדרך המלך, בחוק ראשי בהתאם להכנסתם, ולא דרך קנסות שהם בעצם מיסים במסווה או "היטלי בצורת" (אך זה כבר נושא לרשומה נפרדת, וזו כבר נכתבה על-ידי
שולמית קיסרי פה בחדשות מחלקה ראשונה).
הטלת מיסים במסווה של קנסות, מע"מ, היטלים וכדומה פוגעת בשכבות המוחלשות פעמיים - פעם אחת משום שהטלת מס זהה על מי שמשתכר כ-4,000 שקל לחודש ועל מי שמשתכר כ-100 אלף שקל לחודש - אינה שוויונית ופוגעת בעיקרון הפרוגרסיביות שהינו עקרון יסוד בדיני המיסים (שלא לדבר על פגיעה בצדק החלוקתי שהינו התכלית של מיסוי), ופעם שנייה משום שישנם סוגי שירותים אשר האנשים קשי היום צורכים מאשר העשירים. בעוד שלעשירון העליון יש מזכירות, עוזרים אישיים ו"אנשי שירות מיוחדים בסניפי הבנק", שעושים להם את כל הסידורים, אני, אתה, ושאר האנשים ה'רגילים' עושים את הסידורים שלנו בעצמנו בלי עוזרים אישיים או שירותי מזכירות פרטיים. על כן, הצעת החוק של שטרית המסירה את מסכת המיסוי מעל להטלת-היתר של דוח"ות חניה ראויה.
האח הגדול מגביל את השיחות שלך
הצעת חוק נוספת של ח"כ שטרית, כאמור, תאפשר לבעל מכשיר טלפון נייד להגביל את כמות השיחות היוצאות מתוכו.
לדברי שטרית: "חוק זה בא לתת להורים את היכולת להגביל את התשלום החודשי על מכשירי הטלפון שברשותם לחברות הסלולר וזאת על-מנת שיוכלו לדעת מראש את התשלום החודשי הצפוי להם ובנוסף יוכלו להגביל את השימוש במכשירים על-ידי ילדיהם. ברגע שהגיע התשלום להגבלה שאותה קבע בעל הקו, חברת הסלולר תחסום את כל השירותים אשר יוצאים אך תשאיר את הקו פתוח לשיחות נכנסות.
"החוק בא לתת מענה הן לתשלום הכספי הכבד שמוטל עקב השימוש בטלפונים הניידים והן מהפן הבריאותי, הגבלת הסכום החודשי תצמצם את השימוש בניידים".
פטרנליזם בהזמנה
תורת המשפט דנה לעיתים קרובות בשאלה עד כמה ראוי שהמשפט יהא פטרנליסטי, ועד כמה ראוי שהמשפט יגביל את בחירותיהם של אנשים בוגרים לצרוך סמים, אלכוהול, סיגריות, פורנוגרפיה או שירותי זנות. הגישה הליברלית תעלה על נס את זכותו של אדם בוגר לצרוך שירותי זנות/פורנוגרפיה/אלכוהול/הימורים כאוות נפשו תוך שהיא מניחה שהוא אחראי ומודע לתוצאות מעשיו. גישה פטרנליסטית תבקש מן המדינה להתערב במה שאנשים בוגרים עושים, לכאורה מבחירתם, מתוך הנחה כי לא תמיד מדובר בבחירה חופשית, כמו בהיסחפות וטביעה בביצה הטובענית של חברת הצריכה. גישה כזו הובילה בארצות הברית לדוגמה להורות על תשלום זכייה בלוטו בתשלומים.
האם קו הגבול בין פטרנליזם לליברליזם הוא חד? האם לא ניתן לומר כי חברת הצריכה, בדרכיה הפתלתלות, מצרה את חירותנו כאשר היא גורמת לנו להתפתות בעל-כורחנו לרכוש שירותים ומוצרים מעבר ליכולתנו? חשבונות הפלאפון המנופחים שלנו אינם אלא דוגמה אחת מיני רבות לאופן שבו הרעיון ולפיו "הכל תחת שליטה" הוא רעיון מתעתע - כמה פעמים התחלנו בשיחה, וחרף ידיעתנו כי 'המונה דופק' המשכנו בה מתוך צורך חברתי/רגשי או עסקי (תוך הדחקה של "מניות הקרינה" שתאי מוחנו צוברים)? כמה פעמים הייתה לנו שיחה דחופה והחלטנו לא להמתין שנגיע הביתה ("כי הכי זול לדבר עם בזק") ופשוט חייגנו וחייגנו ליעד המבוקש תוך כדי שה'מונה דופק' והמוח נמס? עוסקים בפסיכולוגיה קוגניטיבית מדגישים את תעתוע השליטה שחברת הצריכה מתעתעת בנו.
האם גישתו של שטרית פטרנליסטית?
לא, זו גישה של פטרנליזם בהזמנה. שלא כמו ממשלת סין שחטפה, לא מזמן, את אזרחיה המשתמשים שימוש יתר באינטרנט ל'מחנות גמילה מן האינטרנט', הצעת החוק של ח"כ שטרית מאפשרת לכל אדם להחליט ש
הוא מגביל לעצמו את השאלטר אולם 'האח הגדול' לא יכבה את השאלטר מיוזמתו. בכך לא ייפגע "חופש העיסוק" של חברות הסלולר (טענה צדקנית-צעקנית שהן היו יכולות לטעון בבג"צ לו הצעת החוק הייתה מחייבת כל אזרח להגביל שיחותיו), ובכך יוגן חופש הקניין של האזרח אשר רוצה לתכנן את תקציבו ולמנוע מראש מעידות בתקציב, בשם הפיתוי להתקשר לחברו הטוב ולקרוא בקול ישראלי גדול: "אחי, איפה אתה?"
