במסגרת
ראיון לגיליון האחרון של המגזין "ליידי גלובס", סיפרה השפית והעיתונאית הילה אלפרט על העקרונות המובילים את כתיבתה על אוכל ומסעדות. "יש לי הסכם עם המעסיקים שלי, ועל-פיו אם אין לי מלה טובה להגיד על מסעדה מסוימת - אני לא מפרסמת", אמרה למראיינת נורית רובין, והוסיפה: "הטור יתפרסם רק אם יש לי לפחות 60% ביקורת חיובית".
הכרזה זו מעוררת שאלות עקרוניות. המבקר המקצועי הוא שליחו של הציבור הרחב. יתרונו בנסיונו והתמחותו, המאפשרים לו לזהות מעלות נדירות, אבל גם פגמים. נראה כי תפיסת עולמה של אלפרט מצמצמת את טווח עבודת המבקר לכדי מחצית. האם חובתו הציבורית של המבקר אינה להביא לקהל את המציאות כהווייתה, גם אם היא אינה מחמיאה למבוקר? האם מבחינתה מוסד הביקורת העיתונאית אינו מבוסס על כתיבה ללא משוא פנים? והיכן עובר הגבול בין עיתונות לפרסום ובין ביקורת לחנופה?
בשיחה עם "העין השביעית" ניאותה אלפרט לגלות טפח מתפיסת העולם המנחה את כתיבתה על אוכל ומסעדות בעיתון "ישראל היום", ועל הדרך המיוחדת שבה היא תופסת את מושג הביקורת. "אני משתדלת מראש להגיע למקומות שבהם אני נהנית", אומרת אלפרט, ומסבירה כי על-ידי עבודת הכנה כגון קריאת תפריטים היא יכולה בדרך-כלל להימנע מחוויות קולינרית שליליות. "לפעמים אני טועה, ואז אני פשוט לא כותבת. אם אני חווה ארוחה שהיא לא מספיק טובה לטעמי, לא אכתוב. ברגע שכבר הגעתי לכתיבה, אז אני אכתוב את דעתי אחד לאחד".
למה להימנע מלכתוב ביקורות שליליות?
"אני לא הגעתי לביקורת מתוך אהבה לבקר. הגעתי אחרי הרבה-הרבה שנים שכתבתי על אוכל מכל מיני זוויות, ואני מכירה את המאמץ הכספי, הנפשי והפיזי של עבודה במטבח. אני חושבת שמקומות רעים, מוטב יהיה פשוט לייבש אותם תקשורתית. אין בי הצורך להעליב או להלבין פניו של איש. יש הרבה מסעדות שאני חושבת שהן לא טובות והן הצלחה גדולה, אני לא אוהבת הרבה פעמים את הטעם של מי שיוצר את האוכל ואת ההחלטות שלו. אין לי דרך לשבת ולכתוב על המסעדה הזו בצורה שתיתן לך שירות אמיתי, משום שלטעמי האמיתי זה קטסטרופה".
אבל אולי זה השירות שאת צריכה לתת - להגיד שזה קטסטרופה.
"אם אשפוך 800 מלה של גידופים ואגיד שהמקום הוא רע, לטעמי לא זה מה שנותן את השירות לקוראים שלי. יותר מעניין אותי לתאר אווירה וחוויה בצורה הכי קרובה, כדי לתת לך כלים להבין בדיוק לאן אתה הולך".
אלפרט מסייגת את העיקרון שלא לפרסם התרשמות שלילית, ומוציאה מן הכלל מקרים שמסעדה סובלת למשל מתנאים סניטריים מסוכנים ("עכברושים בצלחות" הוא נוסח הדוגמה שהיא מעלה) או מסעדה שבה מנסים להונות את הסועדים בכוונה תחילה.
את לא חושבת שגניזת ביקורות שליליות פוגמת בתפקידך?
"לא. לחלוטין לא. אני לא תופסת את עצמי כמבקרת, אני תופסת את עצמי ככותבת על מסעדות. ההבדל הוא שמה שמעניין אותי בסופו של יום זה לא להגיד 'טעים', 'לא טעים', אלא להעביר את החוויה במרב הכלים שיש לי. בזה שאני לא כותבת 'תתרחק' זה לא אומר שאני אומרת לך ללכת לשם. אם יש משהו רע, אני חושבת שלהתעלם ממנו זה לא פחות אפקטיבי מאשר לגדף אותו, במיוחד מאחר שזה מדור ב'ישראל היום', עם הרבה מאוד כוח".
אלפרט אומנם מוגדרת ב"ישראל היום"
כ"מבקרת מסעדות", אולם בהתאם לעדותה על עצמה, נראה כי הגדרה מדויקת יותר לטור שלה תהיה "המלצות על מסעדות". עיון בארכיון העיתון מעלה כי אכן מרבית הטורים של אלפרט חיוביים ביותר.
גם בטורים שבהם נמתחה ביקורת על המזון שהוגש לה, היא מוצנעת ואינה בוטה. לגישת ההמלצות, אומרת אלפרט, הגיעה מעמדה של כוח. בעוד שלדבריה בעיתונים אחרים התקציב שמוקדש למבקר המסעדות מצומצם ביותר, מה שמאלץ אותו לא פעם להסתמך על הזמנות מאנשי יחסי-ציבור, בעיתון שבו כותבת אלפרט הבעיה הזו אינה קיימת. "העיתון מכסה חשבון הוצאות, נקודה", היא מספרת, "בלי עד 150 או 200", ולכן מעניק לה חופש מלא מתלות ביחצנים.
לדבריה, עקרון העדפת ההמלצה על-פני הביקורת מלווה אותה מתחילת דרכה בכתיבה על אוכל, ואכן מוסכם מראש עם מעסיקיה. היא אומרת כי אינה מכירה מבקרים אחרים הנוקטים גישה כזו, אבל הייתה מעוניינת שמוסד הביקורת יצעד בעתיד לכיוון של התמקדות בחיובי ("אני חושבת שבכתיבה כזו יש לכולם יותר מה לקחת, גם למבשל וגם למי שאוכל"). לדעת אלפרט, שפע הביקורת המנוסחת בחריפות שמוצע כיום באינטרנט מפחית את הדרישה לביקורת קטלנית בעיתונות הממוסדת, ומוביל ל"התמתנות כללית במוסד הביקורת".
התמתנות כזו בוודאי תמצא חן בעיני אנשי יחסי-הציבור בענף, המקדישים את ימיהם להשפיע על מבקרים לשבח את המבוקר ככל הניתן. יש להניח כי המבקרים המזדמנים ברשת ישמרו את רמת האלימות בביקורת המסעדות שלהם, אך ספק אם יצליחו להפיק רמת אמינות כשל בעלי המקצוע. רבים מעמיתיה של אלפרט, כאמור, אינם מגיעים מעמדת כוח כשלה ואינם יכולים להרשות לעצמם לבקר במסעדות יוקרה על חשבון מקום עבודתם. האם לא דווקא על בעלי החיך המשכיל, שיכולים להרשות לעצמם לסעוד בלא התחשבות יתרה בעלות, מוטלת האחריות לאבחן את הליקויים ולא להסתפק בהמלצות בלבד?
עוד בנושא:
