האם באמת כדאי לשלוח כתב למטוסו של ראש הממשלה, שילווה אותו בכל סיור בחוץ לארץ? השאלה מתעוררת מדי יציאה של ראש ממשלה מגבולות המדינה: ההוצאות לא מבוטלות, התועלת מפוקפקת. במסע האחרון לוושינגטון בלטה ההתלבטות במיוחד. ראש הממשלה היה אמור "רק" לנאום לפני כינוס הארגונים היהודיים בארצות הברית, אירוע חשוב לעצמו, אבל למען סיקור אירועים כאלה בדיוק מחזיקים רוב אמצעי התקשורת כתבים באמריקה, ונשמר העיקרון של מראה עיניים שטוב יותר ממשמע אוזניים.
גם המתח המדיני, תהיה או לא תהיה פגישה עם הנשיא אובמה, לא שיכנע עורכים ומו"לים להכניס יד לכיס ולממן צירוף של כתב נוסף למטוס. הדרמה אכן התרחשה, אבל לא הצטלמה היטב. בעצם היא לא הצטלמה כלל, חוץ מזווית מרוחקת שבה נראה ראש הממשלה בבואו ובצאתו ב"וואן" הלא מפואר שחנה בחזית הבית הלבן. תמונה מרתקת שאפשר למצוא בה המון. כל אחד יכול למצוא בה אימות וחיזוק להרהורי ליבו.
כי כאשר האמריקנים מחליטים על איפול תקשורתי, הם מתכוונים לזה. לא כמו אצלנו, שכל איפול תקשורתי הוא בסיס למשא-ומתן, במקרה הטוב. היום כבר יודע, למשל, אלוף בן בהארץ לספר על מה שהתרחש בפגישה מפי "בני שיח בישראל שאותם עדכן ראש הממשלה על הפגישה". אבל מי שרוצה לדעת מה באמת קרה שם, מקבל בידיעה רק את מה שאמר ראש הממשלה למקורביו על מה שאמר לנשיא. את דבריו של אובמה לא קיבלנו. מעניין מדוע.
מי שעקב אחר ביקורו של בנימין נתניהו בוושינגטון ובפריז, לא התקשה להבחין בהבדלים בדיווחים בין מעט הכתבים שהצטרפו בסופו של דבר למטוס, לבין אלה שנשארו בבית אך יודעים - או עושים רושם שיודעים - לא פחות על מה שהתרחש שם, ועל מה שלא. מי שנשארו בבית ידעו לספר, מן הסתם מפי מקורותיהם בירושלים ובוושינגטון, על המתח הגואה בין שתי הבירות, על הזובור שעשה הנשיא לראש הממשלה, על המתח בשיחה שנכפתה כמעט על המארח, וכיוצא באלה.
מי שטרחו ובאו לוושינגטון הדגישו דווקא את חוסר הדיוק בדיווחים המגיעים מהארץ, ובעיקר התמקדו בפליאה השוררת בפמלייתו של ראש הממשלה מהתיאור הקודר של מה שהתרחש שם, בייחוד בשיחה בארבע עיניים. שני הצדדים השתמשו באותן מילים ממש, "שיחה כנה וגלויה", והוסיפו ש"ההדורים יושרו" ו"נסללה הדרך לפתיחת דף חדש ביחסים בין השניים". והרי פעם למדנו, שבז'רגון הדיפלומטי "שיחה כנה וגלויה" היא בעצם שיחה קשה על סף חוסר הנימוס, שמשתתפיה לא הסתירו את חילוקי הדעות ביניהם.
זו לא הפעם הראשונה, שכתב המתלווה לנשוא כתבתו - embedded, בלשון התקשורת האמריקנית - נוטה להדגיש, אפילו בלי להרגיש בכך, את זווית הראייה של אלה שאיתם הוא מבלה את השעות הארוכות של המתנה בין אירוע לאירוע. התדרוכים קלים ונוחים, למרות שבעידן הטלפונים הסלולריים אפשר להתגבר גם על מחסום הנוכחות הפיזית.
הביטוי embedded נכנס ללקסיקון במיוחד במלחמת עירק, כאשר הצבא האמריקני הציע לכתבים להשתלב ביחידות הלוחמות, מה שאיפשר להם מבט מקרוב על מושאי סיקורם ויצר זיקה אינטימית ביניהם, אבל מנע מהעיתונאים להסתובב חופשי בשטח ולקבל פרספקטיבה רחבה ומורכבת יותר על הזירה. האם הסיקור שקיבלו הצופים והקוראים בבית היה טוב ומושכל יותר? לא בטוח. מאז ניטש ויכוח לא פשוט על הנוהל הזה. ואם בדיווחים משדה קרב יש, אולי, טעם בשיטת סיקור כזו, אזי בזירות אחרות, מדינית למשל, הוא מורכב אף יותר.
בביקור של נתניהו בוושינגטון גילינו, שנוכחות במטוס לא תורמת כהוא זה להבנתנו ולידיעותינו על מה שהתרחש שם. המניפולציות ממילא לא מתחשבות בגבולות, ואת תקציב הנסיעות אפשר לשמור למסעותיו של נשיא המדינה. שם, בברזיל, לפחות המוזיקה יותר טובה ואולי גם הייאוש יותר נוח.
עוד בנושא:
