מזה חודשים ארוכים נגלה לעינינו מצב כאוטי אשר לולי היה רציני דיו, הרי חשוב הוא כבדיחה עצובה. ארבעה חברי מפלגת העבודה, המכונים "המורדים", אינם פורשים ומפלגת העבודה וברק בראשה אינם מתירים להם לפרוש בהסכמה, עדיין. האחיזה של הללו בקרנות המזבח הינה נלעגת ומזיקה, לשני הצדדים.
"המורדים" נראים נלעגים ומבזים עצמם בכך שנאחזים בקרנות-הממון ואינם פורשים כפי שמכתיבה להם האידיאולוגיה בה הינם מחזיקים. הישארותם במסגרת המפלגתית הישנה, בעוד הינם מתנגדים ומתעבים דרכה, מצביעה על חולשתם האידיאולוגית הנתפסת לטעמם כשנייה לנדוניה שיכולים לקבל במידה שיפרשו כצוות בן חמישה חברים.
מהעבר השני, נראית מפלגת העבודה כגוף אובד דרך, המשקשקת כעלה נידף שמא תתפרש הפרישה כאות לחולשתה. אפשר שכך הוא, אפשר בהחלט כי מפלגת העבודה נמצאת במסלול ההולך ומידרדר לתהום, אך לא הישארותם של ארבעת ה"מורדים" היא שתביא מזור לחוליי המפלגה.
הנזק שגורמים הארבעה לגוף המפלגה הראשי הוא נזק בלתי הפיך, בטווח הקרוב והרחוק כאחת. כל תועלת לא צומחת ולא תצמח מהם. לנטייתם האידיאולוגית השונה מהרוב נוספים טינה ותיעוב מראשי מפלגתם. התעקשותו של מנהיג המפלגה
אהוד ברק להחזיק בהם מעידה יותר מכל דווקא על חולשתו, על חוסר ביטחונו ואפשר כי גם על חוסר כישוריו כמנהיג מפלגה.
בחינה מידתית של הארבעה ואפשר אולי חמישה, מלמדת שאמנם מושבי הכנסת שהארבעה מחזיקים בידם יהיו חסרים למפלגה, אך בהחלט לא יהוו מכת מוות עבורה. בחינת התנהלותה של חבורה זו מלמדת כי אינם פועלים ברוח דמוקרטית ואינם מנסים להשפיע מבפנים על התנהלות המפלגה אלא תוקעים מקלות בגלגלים, בניגוד לרצון הרוב. וכך עליהם ללכת, בטוב אם ברע.
החבורה הזו, ככלל, ממילא אינה שייכת אידיאולוגית למפלגת העבודה. ערכים יהודיים, ציוניים ודמוקרטיים ממילא זרים לה למעט, בעירבון מוגבל,
איתן כבל ו
אופיר פינס במידה זו או אחרת.
יעל תמיר - נמנתה עם מייסדי תנועת "שלום עכשיו" בשנת 1978. בשנים 1985-1980 הייתה פעילה במפלגת ר"צ ובשנים 1999-1998 הייתה יושב-ראש האגודה לזכויות האזרח (כיום אנו כבר יודעים כי אגודה זו אינה מכוונת עצמה לזכויות האזרח היהודי). מה לזו ולמפלגת העבודה?
עמיר פרץ - ככל הידוע, נמנה על מייסדי בצל"מ ועל כך נאמר "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה", חברות בארגון בצל"מ הינה המקבילה השמאלנית, קיצונית אף יותר, מזו של ארגון "כך" הימני על כל המשתמע מכך. ומכאן, מה לו ולמפלגת העבודה?
איתן כבל – אדם רב-פעלים ומוערך כפעיל מפלגה ללא לאות. נושא בעברו כתם אשר נראה כי לא יימחה בנקל. הוא היה מראשי המאבק נגד ערוץ 7 ונגד הפצת תיאוריות הקשר על רצח רבין. עובדות אלו מתייגות אותו, ולו לכאורה, כסותם פיות פעלתן וכפלורליסט מאחז עיניים. בנוסף, נראה כי שיקוליו לצאת נגד אהוד ברק נגועים בגוון אישי באשר, כידוע, עבר חתול שחור בין שניים אלו ויחסיהם הידרדרו ללא תקנה.
אופיר פינס - פעיל מפלגה וחבר כנסת מוערך ורב-פעלים. חיבורו עם הנזכרים לעיל מעלה את החשד כי אי-נחת אישית באשר למנהיגותו של אהוד ברק ולא נושאים מהותיים, הם המביאים אותו לחבור "למורדים" למרות שהצד האידיאולוגי במשנתו אינו נפקד מאחר שמפלגת העבודה חברה לגוש הימין שנוא-נפשו. תמיהה היא מה לו ולכל מפלגה אחרת זולת מפלגת העבודה.
דניאל בן-סימון – נראה כי ימיו הטובים של בן-סימון הינם מאחוריו. הוא הצטיין כעיתונאי, כסופר, כשדרן רדיו וכפובליציסט, אך עם מעברו לפוליטיקה דומה הוא יותר לילד נאיבי, טועה, אובד עצות ודרך, "המתייסר התמידי" האולטימטיבי. עברו של בן-סימון מוכתם משהו בכך שחבר לויקי שירן מתנועת "צל"ש", אשר ליבתה בנחרצות יוצאת דופן את הקיטוב העדתי במדינת ישראל, ונמנתה עם מייסדי "הקשת הדמוקרטית המזרחית", עמותה הפועלת גם כיום לקיטוב של יחסי העדות עד כדי שבר עמוק. עמותה זו ממומנת על-ידי "האיחוד האירופי" ו"החברה החדשה לישראל" ואידך כמובן זיל גמור. פעילותו זו של בן-סימון מעידה כי אין לסמוך עליו באשר לאובייקטיביות פוליטית, מכל כיוון שהוא.