לכל היותר 5% מקורבנות ההטרדה המינית מתלוננים במשטרה - מגלה (יום ב', 4.5.20)
מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן. מספר נמוך במיוחד של תלונות נרשם בשירות המדינה, ואנגלמן משער שמספר המקרים גבוה משמעותית מזה שמדווח לנציבות שירות המדינה.
בשנת 2018 העלה סקר של המשרד לביטחון פנים והלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, כי 153,000 בני אדם נפגעו מהטרדה מינית; במרכזי הסיוע התקבלו באותה שנה 4,814 פניות; אבל 98%-95% מהמשיבים בחיוב בסקר בחרו שלא להתלונן במשטרה על הפגיעה. חלק מן ההסבר לכך מצוי בנתונים אחרים שבדוח: בשנת 2019 הוגשו 129 כתבי אישום בהם נכללה עבירה של הטרדה מינית, ורק ב-29 מהם הייתה זו העבירה היחידה או המרכזית. דהיינו: מתוך למעלה מ-7,000 תלונות, פחות מ-2% מובילות לכתב אישום.
בשנים 2018-2015 הוגשו לנציבות שירות המדינה 595 תלונות על הטרדה מינית, דהיינו 150 בשנה בממוצע - וזאת כאשר מספר העובדים הכפופים לה הוא 300,000. אנגלמן אומר כי נתונים אלו מלמדים על תת-דיווח. הממונות על מניעת הטרדה מינית במשרדי הממשלה מדווחות על קשיים מהותיים בעבודתן: אין להן מעמד מוסדר בהליך המשמעתי במשרד; הנציבות לא תמיד מעדכנת אותן על תוצאות הבירור וכך נפגעת יכולתן לתמוך במתלוננות.
ממצאים חמורים במיוחד עלו במערכות החינוך והבריאות, המטפלות באוכלוסיות מוחלשות הנתונות במידה רבה בידי העובדים בהן - קטינים וחולים. בשני המשרדים, קובע אנגלמן, הנהלים העוסקים בהטרדות מיניות אינם נותנים מענה מלא לאירועי ההטרדות והאמצעים לטיפול בהן אינם מספקים. משרד הבריאות אינו אוסף נתונים על מבצעי העבירות, וכך הם יכולים לעבור בין מקומות עבודה במערכת ולבצע פגיעות נוספות.
מערכת המידע המשמעתית של משרד החינוך אינה כוללת את כל המידע על בוגרים הפוגעים בקטינים. מורים שהטרידו שוב ושוב תלמידים אך לא הורשעו בפלילים, יכולים להמשיך בעבודתם; משרד החינוך אינו מפעיל את סמכותו לפטר מורים כאלה. המשרד גם לא עדכן במשך שנים רבות את חוזרי המנכ"ל העוסקים בהטרדות מיניות.
גם המצב במגזר הפרטי רחוק מלהשביע רצון, מדגיש אנגלמן. "ככל שמתרחקים ממעגל הגופים הממשלתיים והציבוריים למעגלי הציבור הרחב - השפעת האסדרה פוחתת ומערכות הטיפול טובות פחות", הוא אומר. הסמכויות שמעניק החוק לכמה גורמים ממשלתיים רלוונטיים לטיפול בשוק העבודה הפרטי הן מצומצמות, ואין גורם מאסדר המופקד על הטיפול בנושא. "אירועי הטרדה מינית שבין עובדי ציבור ובין הציבור הרחב אינם מטופלים די צורכם, ואילו הטיפול באירועי הטרדה מינית המתרחשים במגזר העבודה הפרטי ובמרחב הציבורי לקוי, וחסר פיקוח מדינתי בתחום זה", קובע אנגלמן.