מועמדותו של עו"ד צבי אגמון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה,
וסיפורו של העיתונאי יואב יצחק על התחמקותה של ועדת האיתור מבירור טענותיו בדבר פסלותו של אגמון מלהתמנות לתפקיד זה, בשל הליך פלילי התלויה ועומד נגדו - העלו זכרונות קשים על אודות שתי ועדות ממלכתיות חשובות מאוד, אשר אף הן פעלו בניגוד לחובותיהן.
הוועדה הראשונה הייתה ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון (בדימ.) השופט מאיר שמגר, לחקירת רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. בכתב המינוי הוטל על הוועדה לחקור, בין השאר וכנושא עיקרי, את סידורי האבטחה של שירות הביטחון הכללי. שבועות אחדים לפני הרצח ערכו מנהיגי הימין שביתת מחאה במאהל מול משרד ראש הממשלה בירושלים, והאזרח מ' נמנה עם רבבות האזרחים שבקרו את השובתים, להבעת הזדהות עימם. באותה שעה ביקר במקום גם אריאל שרון, שהיה אישיות מאובטחת על-פי הגדרת שב"כ. מ' הבחין כי שרון הופקר לחלוטין ע"י מאבטחיו, שנהגו רשלנות רבה, וכל מבקר באוהל הגדול היה יכול לתקפו ואף לרצחו ללא קושי.
לאחר שהתמנתה ועדת שמגר לחקירת רצח רבין, פנה אליה מ' במכתב, שבו תיאר את הרשלנות הרבה באבטחת שרון והצביע על הקשר האפשרי בין אותה רשלנות ובין התנהלות המאבטחים בליל הרצח. ועדת שמגר אישרה בכתב את קבלת המכתב, אך לבד ממשלוח האישור לא פנתה עוד אל מ' לקבלת עדות או לבירור אחר כלשהו, אף לא ע"י תחקירני הוועדה. יתר על כן, הוועדה אף לא העבירה את טענותיו של מ' לבדיקת שב"כ.
בדוח שפרסמה ועדת שמגר נכתב כי חבריה קראו אישית את כל הפניות אליה, ולכן אין מנוס מהמסקנה, שחברי הוועדה התעלמו ביודעין מבירור עדות אפשרית על-כך שהמחדלים באבטחת ראש הממשלה, בליל הרצח, לא היו תוצאת כשל חד-פעמי אלא תולדה של התנהלות רשלנית במשך זמן רב. ואולם לא היה שום רמז לעניין זה בדוח הוועדה, והדבר מעורר מחשבות עגומות וחמורות.
הוועדה השניה הייתה ועדת הבדיקה הממלכתית לחקירת מלחמת לבנון השניה, בראשות השופט אליהו וינוגרד. הוועדה מינתה את עו"ד צבי אגמון לשמש כיועצה המשפטי. במינוי כזה אין פסול ואולי אף יש בו הכרח. ואולם, לא הייתה זו ועדת חקירה ממלכתית אלא רק ועדת בדיקה, שכמוה ככל זרוע ממשלתית אחרת. בשל כך חלו על הוועדה חוק חובת המכרזים ותקנותיו, שבהם נקבע כי מותר שלא לערוך מכרז למינויו של עורך-דין במקרה של צורך באמון אישי, אך יש לעמוד בתנאים מסוימים, כמו בדיקת כשירויותיו של המועמד והתאמתו לתפקיד, וקבלת הצעות ממועמדים נוספים.
האזרח מ' פנה בכתב אל ועדת וינוגרד, והתריע בפניה על-כך שעו"ד אגמון מונה שלא בדרך המתחייבת על-פי חוק חובת המכרזים. במכתבו פירט מ' את הדרישות החוקיות, והצביע על פעולות הוועדה שלא עמדו בדרישות החוק. כמו במקרה הקודם של ועדת שמגר, פנייתו זו אושרה במכתב מאת דובר הוועדה, אך לבד מאותו אישור לא קיבל מ' מענה נוסף כלשהו לטענותיו. לכל הפחות, הייתה זו התנהגות חצופה ומתנשאת כלפי אזרח שטרח להושיט לוועדה סיוע ולמנוע כשלונה. ואולם, ללא כל ספק, אילו טעה מ' בטענותיו, שהצביעו על הפרת החוק ע"י ועדה כה מכובדת, הייתה הוועדה – שבה היו חברים משפטנים מובהקים כמו השופט וינוגרד ופרופ' רות גביזון - משיבה לו תשובה עניינית, מעמידה אותו על טעותו העובדתית או המשפטית ומצביעה על הצעדים שנקטה כמתחייב על-פי החוק.
כאמור, לוועדה היה דובר (מ' אינו יודע האם מינויו של הלה לא היה אף הוא נגוע), שמשלוח מענה מסוג זה היה סיבה חשובה למינויו ולתשלום שכרו. העובדה שהאזרח מ' לא זכה במענה ענייני לטענותיו, מהווה לכאורה ראיה מוצקה לכך שחברי הוועדה הבינו כי הצדק עימו, אך לא עמד להם אומץ הלב שנדרש להודאה בטעותם ולביטול המינוי הפסול – ואולי גם הם חטאו בחטא היהירות וההתנשאות.
את המסקנות משני הסיפורים הללו יסיק כל קורא כהבנתו.
