חברות נדל"ן גדולות ישלמו מס בעשרות מיליוני שקלים על רווחים שנוצרו לחברות-בנות שלהן, כתוצאה משערוך שווי נכסי המקרקעין שבבעלותן. זו משמעות פסק דינו של שופט בית המשפט העליון, דוד מינץ.
בשנת 2006 הוחלו בישראל תקני החשבונאות הבינלאומיים (IFRS), כולל החובה לבחור בדוחות בין שתי שיטות לרישום ערכם של נכסי מקרקעין: העלות המקורית שלהם או השווי העכשווי שלהם. חברות רבות בחרו באפשרות השנייה, משום שהשערוך לערכים הריאליים הניב להן רווחים חשבונאיים ניכרים, בהם יכלו להשתמש בין היתר לחלוקת דיבידנדים לבעליהן. בחלק מן המקרים בוצע השערוך בידי חברות-בנות, ומשם הגיע הרווח החשבונאי לדוחות חברות-האם, אשר חילקו את הדיבידנדים.
השאלה שעמדה להכרעה היא הסיווג לצורכי מס של רווחי השערוך בחברות-הבת. החוק מטיל מס חברות בשיעור מופחת (כיום - 23%) על הכנסותיהן של חברות, בעוד הדיבידנדים שהן מחלקות לבעליהן חייבים במס מלא (עד 50%). בחישוב ההכנסה החייבת של חברה, אין מביאים בחשבון "הכנסה מחלוקת רווחים או מדיבידנד שמקורם בהכנסות שהופקו או שנצמחו בישראל שנתקבלו במישרין או בעקיפין" מחברה אחרת החייבת במס חברות. זאת, משום שרווחים אלו ממילא יחויבו במס מלא כאשר יחולקו כדיבידנד, ואין מקום להטיל מס על החברה שהיא רק חוליה מקשרת בין זו שהפיקה את הרווחים לבין הבעלים המקבלים את הדיבידנד.
חברות הנדל"ן שערערו לבית המשפט העליון טענו, כי ההכנסות מהדיבידנדים מחברות-בנות שנוצרו מרווחי שערוך, מהוות הכנסה שלהן - ולכן אינן חייבות במס ברמת חברת-האם (עד שיחולקו בפועל לבעלים). פקידי השומה טענו, כי מדובר בהכנסה החייבת במס כבר בידי חברת-האם. מינץ מקבל (יום ד', 17.6.20) את עמדת רשות המיסים, בפסיקה ראשונה אשר תחול על חברות רבות שפעלו בצורה זו מאז 2006 בהיקפים של עשרות מיליוני שקלים.
מינץ אומר כי יש לשאוף להרמוניה בין כללי החשבונאות לבין דיני המס - אך לא תמיד היא אפשרית, כמו במקרה הנוכחי. "הראייה החשבונאית המאפשרת להביט על רווחי שערוך ככאלו העומדים במבחן הרווח והמאפשרים בתורם לחברה לחלק דיבידנד, אינה בהכרח המבחן הקובע לעניין הגדרת ההכנסה החייבת בדיני המס", הוא מוסיף. החשבונאות המודרנית, ובראשה ה-IFRS, בנויה מנקודת מבטם של המשקיעים הבוחנים את מצב החברה. הם מאפשרים התעשרות על הנייר, כמו במקרה של שערוך הנדל"ן. לעומת זאת, דיני המס מתייחסים רק להתעשרות שהתרחשה בפועל.
בשל עיקרון זה, דיני המס בישראל - וברוב העולם - קובעים שהמס ייגבה רק בשלב מימוש הנכסים וקבלת התמורה בפועל בידי הנישום, ממשיך מינץ. זהו עקרון יסוד בחקיקת המס בישראל, שגם מונע מהנישום את הצורך לממן מכיסו תשלום מס עוד בטרם קיבל את ההכנסה עליה הוטל המס. עלייה או ירידה על הנייר בערכו של נדל"ן איננה מהווה אירוע מס - לא הכנסה חייבת ולא הפסד לקיזוז.
התוצאה המעשית, בלשונו של מינץ, היא: "דיבידנדים שמקורם ברווחי שערוך אינם בגדר רווחים שמקורם ב'הכנסות'. כפועל יוצא מכך, גם כאשר הדיבידנד הוא דיבידנד בין-חברתי, הדיבידנד מרווחי שערוך אינו מוחרג מהכנסתה החייבת במס של החברה מקבלת הדיבידנד. שעה שעל-פי עיקרון המימוש, החברה המחלקת אינה ממוסה בגין עליית ערכם של נכסיה (על אף שחילקה דיבידנדים בגין עליית הערך), אין מקום לפטור את החברה המקבלת מתשלום מס בגין הכנסותיה מדיבידנדים המחולקים לה על-ידי החברה המחלקת שמקורם ברווחים שטרם מוסו".
בשנת 2016 תוקנה הפקודה ונוסף סעיף היוצר אירוע מס אצל החברה המחלקת (חברת-הבת) אם היא חילקה דיבידנד (לחברת-האם) מרווחי שערוך - דהיינו, חברת-הבת תחויב במס. המערערות טענו, כי יש ללמוד מכך שעד אותה שנה, לא הייתה חבות במס בשל חלוקה שכזאת. מינץ דוחה את טענתן ואומר כי התיקון מטפל במס ברמת החברה המחלקת ולא ברמת החברה המקבלת או ברמת בעלי המניות.
המשנה לנשיאה חנן מלצר הסכים עם מינץ (למעט בנוגע לפרט אחד ביחס לאחת החברות), ואילו השופט יוסף אלרון הסכים עם מלוא פסק דינו של מינץ. החברות המערערות הן אם.סי.אל קניון דרורים, אורון אחזקות מלונאות ותיירות ויאנטרה, והן חויבו בתשלום הוצאות בסך 50,000 שקל כל אחת. את המערערות ייצגו עוה"ד זיו שרון, שרונה בוחניק, גיא בר-און, יוסי אלישע, בני קלדרון, ארז דר-לולו וניר מנחם. את המדינה ייצג עו"ד יורם הירשברג.
