בית המשפט העליון זיכה (יום ד', 29.7.20) את משה טטרו, לשעבר חבר ועד בנק דיסקונט, מאשמת מרמה והפרת אמונים בתאגיד. הזיכוי ניתן בידי השופטים דוד מינץ וניל הנדל, מול דעתו החולקת של השופט ג'ורג' קרא.
טטרו היה סוכן ביטוח ונותר חייב 310,000 שקל לחברת מנורה, שפתחה נגדו בהליכי הוצאה לפועל. בשנת 2007 הוא החל לעבוד בדיסקונט ובשנת 2016 נבחר לוועד ועמד בראש ועדת הביטוח שלו. הוא עמד בקשר עם סוכן הביטוח דוד רוזנברג, והתנה את המשך התקשרות הוועד איתו בכך שהוא יפרע את חובו למנורה. רוזנברג פנה למשטרה ובהנחייתה חתם על הסכם עם טטרו, לפרעון החוב המופחת לו הסכימה מנורה - 196,000 שקל. בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטת מיכל אגמון-גונן) זיכה את טטרו מאשמת שוחד והטיל עליו שמונה חודשי מאסר על תנאי וקנס של 150,000 שקל.
מינץ עוסק בהרחבה בשאלת הפרת האמונים בתאגיד בכלל ובהימצאות בניגוד עניינים בפרט. לדבריו, "לא כל פעילות של עובד ציבור בניגוד עניינים נחשבת אפוא כעבירה פלילית, ובוודאי שלא כל פעילות בניגוד עניינים בקשר לתאגיד תיחשב ככזה... בעוד שעל עובד ציבור חל באופן גורף האיסור לפעול בניגוד עניינים, הרי שלא קיים איסור דומה וגורף על עובד בתאגיד. טווח המצבים שבהם פעילות בניגוד עניינים תיחשב כהפרת אמונים במובן הפלילי יהיה רחב יותר כשמדובר בעבירת הפרת אמונים של עובד ציבור, לעומת טווח המצבים שבהם פעילות בניגוד עניינים תעלה כהפרה של עבירת הפרת האמונים בקשר לתאגיד".
מינץ עומד על אמות המידה לקביעת הפרת אמונים בתאגיד (כרשימה שאיננה סגורה):
- הנזק שנגרם או עלול להיגרם לתאגיד ובאמון הציבור בו. "לא הרי מעשה בודד כהרי פעילות שיטתית ומתמשכת. עם זאת, לעתים מעשה חמור עומד
לבדו, ולעתים הפגיעה נובעת רק ממשקלם המצטבר של מספר מקרים יחדיו... אין חולק כי פגיעה כספית-ממונית ישירה בתאגיד מהווה 'פגיעה' בו. ברם, בפסיקה פורשה אופיה של הפגיעה הנדרשת בתאגיד באופן רחב יותר".
- "מאפייניו של התאגיד - גודלו של התאגיד, מידת ההשפעה שיש לו על הציבור ועל המשק בכללותם, והיכן ניתן למקמו על פני הציר שבין גוף 'פרטי' לבין 'ציבורי' (בהתחשב בין היתר בסמכויות המוקנות לו, אופי השירות אותו הוא מספק, מידת התחרות הקיימת בינו לבין גופים אחרים וכיו"ב)".
- "מעמדו של העובד בתאגיד - אמנם, מכוח הסעיף ניתן להרשיע גם עובד בכיר וגם עובד זוטר... בכירותו של עובד עשויה לעצב באופן שונה את מידת האמון שהוא חב כלפי החברה, כאשר ככל שמדובר בעובד שתפקידו בכיר יותר, כך גדל החשש שהפגיעה בתאגיד תהיה גדולה יותר... במיוחד כאשר מדובר בפעילות ב'ניגוד עניינים', יש מקום להבחין בין עובד זוטר בחברה לבין מנהל בה. לגבי מנהל בתאגיד, בעל תפקיד מסוג זה המעמיד עצמו במצב של ניגוד עניינים מפר את חובת האמונים שלו לתאגיד. לעומת זאת, פעילות בניגוד עניינים אשר מבוצעת על-ידי עובד זוטר אשר אין לו השפעה רבה על מהלכי החברה צריכה להיות משמעותית ובעלת השלכות כדי שתעלה לכדי 'הפרת אמונים' המהווה עבירה פלילית".
- "מידת הסטייה מהשורה... שיקול זה רלוונטי בעיקר כאשר מדובר בעובדי ציבור, עליהם חלות נורמות רבות וכללי התנהגות רבים. עם זאת, גם בעניינו של מי שאינו עובד ציבור, יש ליתן משקל למידת הסטייה מהשורה, אם ישנה, במובן זה של סטייה מהכללים החלים על אותו עובד במסגרת התפקידים שהוטלו עליו בתאגיד. בהקשר זה, נכונים גם הדברים שנאמרו בעניין עובד ציבור: 'לא הרי סטייה חמורה מהשורה כהרי סטייה קלה מהשורה; לא הרי סטייה נמשכת כהרי סטייה חד-פעמית'".
בהחליטו לזכות את טטרו מסביר מינץ, כי "גם אם מדובר בהתנהלות אשר אינה ראויה, לא ניתן לומר כי במעשיו חצה המערער את רף האחריות הפלילית החלה עליו. אינני סובר, וזאת בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, כי די בהקשר זה בכך שמדובר ב'עסקה חריגה' החורגת מגדרי עסקה הנערכת במהלך העסקים הרגיל ובתנאי שוק המוצעת לכלל העובדים". מעשיו של טטרו לא פגעו בבנק דיסקונט, ולכן אין המדובר בהפרת אמונים בתאגיד. גם יישום המבחנים עליהם עמד, ממשיך מינץ, מוביל למסקנה שאין מקום להרשעה פלילית.
גם הנדל עומד על מבחני העזר לבחינת התקיימות החומרה הפלילית של העבירה: "עוצמת ניגוד העניינים, מידת הסטייה מן השורה הגלומה בניגוד העניינים ומעמדו של העובד בתאגיד. לאלו יש להוסיף את הנזק שנגרם או עלול להיגרם לתאגיד ואת מאפייניו של התאגיד, וביניהם גודלו, מידת השפעתו על המשק ומידת 'ציבוריותו'". כמו-כן, יש להוכיח שנגרם נזק לתאגיד או לציבור. כאשר מדובר בתאגיד, הרי שבתאגיד ציבורי עשוי להיות די בפגיעה בתדמיתו, בעוד בתאגיד פרטי יש להוכיח פגיעה ממונית.
הנדל מצטרף לעמדתו של מינץ, לפיה מעשיו של טטרו לא הגיעו לרמת חומרה פלילית. "קביעתי הברורה כי המערער פעל בניגוד עניינים עומדת בעינה. אלא יש מנעד של מעשים בניגוד עניינים. המחוקק בהחלטתו להוסיף 'פגיעה בתאגיד', והמדיניות שנקבעה בפסיקה, דורשים פן מחמיר נוסף. רוצה לומר כי גם אם המקרה אינו בצד המקל של המנעד - קרי, אינו פגם 'אסתטי' גרידא - עדיין קיים מרחק בין ניגוד עניינים ברור לבין חציית הרף הפלילי. הדרישה לפן מחמיר נוסף מכירה בקיומה של קשת מקרים של ניגוד עניינים ובכך שלא כל פעולה בניגוד עניינים היא פלילית".
לבסוף מתייחס הנדל למחלוקת בין מינץ לקרא בנוגע ליסוד הנפשי הנדרש לעבירת הפרת האמונים. הוא מצטרף לדעתו של קרא, לפיה נדרשת רק מודעות לעובדות הפיזיות שיוצרות את ניגוד העניינים, ולא למשמעות הנורמטיבית של המעשה כהפרת אמונים. זאת, בניגוד לדעתו של מינץ, לפיה נדרשת מודעות למרמה או לעובדה שפעולות הנאשם מהוות הפרת אמונים ולכך שקיימת אפשרות שפעולות אלה יביאו לפגיעה בתאגיד.
כאמור, קרא סבר שיש לדחות את הערעור. לדעתו, "ניגוד העניינים שבו
היה נתון המערער לא היה רק ניגוד עניינים בין עניינו הפרטי בהסדרת חובו למנורה לבין עניינם של העובדים בתנאים הטובים ביותר שיכול הוועד להשיג עבורם, אלא גם בין עניינו הפרטי וטובתו האישית לבין עניינו של התאגיד וטובתו - בכך שהכוח המוקרן ממנו אל ועד העובדים לא ינוצל לרעה ולא תיגרם לו בשל כך פגיעה תדמיתית בציבור, שעלולה להביא אף לפגיעה כלכלית ועסקית". את טטרו ייצגו עוה"ד עו"ד ג'ורג'י עמיר ואלי ביטון, ואת המדינה - עו"ד דגנית כהן-ויליאמס.
