חתן פרס ישראל למדעי היהדות ומייסד התלמוד המבואר, הרב עדין אבן-ישראל (שטיינזלץ), נפטר (יום ו', 7.8.20) בבית החולים שערי צדק, לאחר שסבל מדלקת ריאות קשה. בן 83 היה במותו.
הרב שטיינזלץ נולד בשנת 1937 בירושלים למשפחה חילונית וחזר בתשובה כשהיה בשנות העשרה שלו. הוא למד בישיבה של חסידות חב"ד ונשאר קשור אל החסידות בכל שנותיו. בשנת 1991 אף שינה את שם משפחתו ל"אבן-ישראל" - על-פי הדרכת האדמו"ר האחרון של חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון.
הוא שילב בלימודיו גם לימודים אקדמיים ולמד כימיה ופיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. כשהיה בן 24 מונה למנהל בית ספר והיה בעל השכלה רחבה בתחומי דעת שונים. השכלה זו הייתה ניכרת במפעלו הגדול - ביאור התלמוד הבבלי בלשון קולחת ופשוטה.
בשנת 1965 הקים הרב שטיינזלץ את המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים והחל לבאר את התלמוד הבבלי במטרה להנגיש אותו לקורא הישראלי בן זמננו. פירוש התלמוד כפי שפורסם על-ידי המכון היה חדשני ונועז ביחס לנהוג בזמנו - וכלל שינוי של צורת הדף המקובלת של הגמרא, והרחבות הנוגעות בעניינים לשוניים, היסטוריים, ארכיאולוגים ועוד. בין היתר נוספו לדף הגמרא תרשימים ותמונות שלא היו קיימים בהוצאה הפופולרית של הגמרא שנסדרה במאה ה-19. הפרויקט המונומנטלי הסתיים בשנת 2010 עם הוצאת הכרך המבואר האחרון של הגמרא.
ההוצאה המקורית של התלמוד גררה אחריה ביקורת עזה של רבנים בכירים בזרם החרדי-ליטאי, אשר אסרו את הלימוד בספריו של הרב שטיינזלץ. בראש המתנגדים היה הרב אליעזר מנחם מן שך, שנחשב בזמנו לגדול הפוסקים הליטאים. הרב שך טען כי הלימוד של התלמוד המבואר יביא להסרת "כל זיק של קדושה ואמונה" וכי הרב שטיינזלץ "מעז לדבר בזלזול נורא על האבות הקדושים, התנאים והאמוראים, אשר אין לנו כלל תפיסה בגודל מדריגתם והשגתם" ו"ספריו צריכים גניזה, ואסור ללמוד ולעיין בהם ולהכניסם לבית המדרש, והירא דבר ה' ישמור נפשו מלהחזיקם בביתו". בין היתר פורסמו פסקי הלכה שקבעו כי חל "איסור גמור לעיין ולהפיץ את ספרי הרב שטיינזלץ", בנימוק כי בספרו "תלמוד לכל" ובפירושיו לתלמוד יש "לשונות של זלזול" בחכמי הגמרא. חלק מן הביקורת נבע מכך שהרב שטיינזלץ היה בעל השקפות ציוניות מתונות.
אולם דור לאחר מכן, ניתן לראות כיצד הרב שטיינזלץ הקדים את זמנו כשמהדורות מבוארות של התלמוד הבבלי בהוצאות אחרות - שוטנשטיין, מתיבתא ואחרות - נפוצות גם במגזר החרדי-ליטאי. מן הצד השני, המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים שבראשו עמד הרב שטיינזלץ התאים את עצמו לביקורת והוציא לאור ברבות השנים גם מהדורה משולבת שבה הושארה "צורת הדף" הקלאסית של הגמרא לצד הפירוש החדשני והמונומנטלי שלו לתלמוד הבבלי. "שטיינזלץ" הפך לשם-דבר, פשוטו כמשמעו: המילה מתייחסת למהדורת התלמוד שלו, אשר אפשרה לרבבות להתחבר ללימוד הגמרא וסייעה בצורה משמעותית להתרחבות העצומה של מפעל "הדף היומי" בשנים האחרונות.
הרב שטיינזלץ הרחיב את מפעלו לשני ספרי היסוד האחרים של היהדות: התנ"ך ו"משנה תורה" לרמב"ם. בהנחייתו פורסמו מהדורות חדשות שלהם, עם פירוש מודרני ונגיש, תוך שילוב של הרחבות רעיוניות, היסטוריות ומדעיות. הוא גם פרסם ספרי הגות על השבת ועל החגים, בהם בולטת נטייתו לחסידות.
