יש להעניק אזרחות ישראלית לקטין שנולד בארץ ומרכז חייו בה, גם אם מעמדו לא היה מוסדר בעת לידתו - כאשר הוריו או אחד מהם מקבלים אזרחות ישראלית. כך קובע לראשונה (יום ג', 22.9.20) שופט בית המשפט העליון, נעם סולברג. פסק דין זה לא יחול על מסתננים ומהגרים אחרים שאינם אזרחי ישראל.
במוקד הדיון עמדה פרשנות המילים "תושב ישראל" בסעיף 8א לחוק האזרחות, בו נאמר: "התאזרחותו של אדם מקנה אזרחות גם לילדו הקטין שביום ההתאזרחות היה תושב ישראל והמתאזרח היה רשאי להחזיק בו". סולברג מציין, כי המילים "תושב ישראל" מופיעות בחוקים שונים, אך לא תמיד אותם חוקים מגדירים את משמעותו של המושג - וזהו המצב בחוק האזרחות. לכן, יש למצוא את משמעותו בחוק זה על-פי כוונת המחוקק ותכליותיו של החוק.
סולברג מנתח את הדיון בוועדת חוקה חוק ומשפט בשנת 1968 על סעיף זה, אך מגיע למסקנה שלא ניתן לקבוע פרשנות ברורה. לכן הוא פונה לתכליתו האובייקטיבית של החוק ואומר כי מטרתו של הסעיף היא "הבטחת אחידות בין המעמד האזרחי של הילד, לבין מעמדו של ההורה המשמורן. אחידות זו מקנה לקטין ולהורהו ביטחון, כי לא יאלצו להיפרד זה מזה". השאלה היא מה הדין במקרה בו הקטין שוהה בישראל שלא כדין, משום שהורהו שהוא נתין זר הסתיר את לידתו.
סולברג קובע: "אין הצדקה להבחין בין קטין שמעמדו אינו מוסדר, לבין קטין שמחזיק ברישיון ישיבה על-פי חוק הכניסה לישראל. קטין שהיכה שורש בארץ, ונמצא במשמורתו של ההורה המתאזרח - יש לאפשר לו ולהורהו ליהנות מתחושת הביטחון ומההבטחה שלא יאלצו להיקרע הורה מזרועות ילדו. פרשנות זו, לפיה 'תושב ישראל' הוא מי שמרכז חייו במדינה, מגשימה את התכלית הספציפית של סעיף 8 לחוק האזרחות. היא מבטיחה הגנה על הזכות לחיי משפחה, ונשמר גם עיקרון טובת הילד.
"פרשנות זו גם מתיישבת עם התכלית הכללית של החוק - שמירה על 'מפתחות הכניסה' לחברה הישראלית. היא מבטיחה זיקה חזקה בין הקטין המתאזרח לבין המדינה, ומובילה לכך שבעת ההכרעה בבקשת ההתאזרחות של ההורה, ישקול המשיב את מכלול השיקולים הרלוונטיים, מתוך הבנה של השפעת הכרעתו על הקטין הנלווה, מבלי שמעמדו ייוותר תלוי על בלימה".
סולברג קיבל את עתירתם של פיליפ קליבורן ובתו אמונה קליבורן, אנשי "הכושים העברים", והורה למשרד הפנים להעניק אזרחות לבת לאחר שזו הוענקה לאביה. פיליפ הגיע לארץ בשנות ה-80 באשרת תייר ונשאר בה שלא כחוק; אמונה נולדה ב-2000 בלידת בית בקהילה בדימונה, לא נרשמה וקיומה לא דווח למדינה. פיליפ קיבל היתר לישיבת ארעי ולאחר מכן לישיבת קבע, אך לא דיווח על אמונה (אמה עזבה את הארץ לאחר מספר שנים). רק לאחר כתריסר שנים רשם אותה כבתו, ובשנת 2015 קיבל אזרחות וביקש להעניק אותה גם לאמונה. משרד הפנים סירב, בנימוק שמאחר שאמונה לא נרשמה כחוק והיא שוהה בארץ שלא כחוק מאז לידתה - היא אינה תושבת ישראל לעניין חוק האזרחות.
כאמור, סולברג דחה עמדה זו. הוא אומר: "אמונה נולדה בישראל בשנת 2000, ומעולם לא יצאה את גבולות הארץ. היא צעדה את צעדיה הראשונים במדינה, דיברה בה את מילותיה הראשונות, התחנכה והתבגרה כאן. חיים אחרים לא ידעה מעולם. כאן נולדה, כאן ביתה, כאן חבריה, ואין לה מקום מושב אחר בעולם. אין עוררין על כך שמרכז חייה של אמונה בישראל, וכך היה גם בעת שאביה התאזרח. במועד ההתאזרחות, הייתה אפוא אמונה תושבת ישראל, כמשמעות המונח בסעיף 8(א) לחוק האזרחות, והיא זכאית להתאזרח בה, בתור קטינה נלווית".
סולברג מדגיש, כי התנהגותו של פיליפ הייתה פסולה (ומשום כך לא פסק הוצאות לטובתו) - אך "'הענשת' אמונה בשלב ההתאזרחות בבחינת 'אבות אכלו בוסר ושיני בנות תקהינה' אינה מתיישבת עם תכלית החוק, ואין לה הצדקה". השופטים יוסף אלרון ויעל וילנר הסכימו עם סולברג, תוך שווילנר מדגישה שהפרשנות לפיה "תושב ישראל" היא מי שמרכז חייו בישראל - נוגעת אך ורק לסעיף 8א לחוק האזרחות. את קליבורן ייצגה עו"ד יפית וייסבוך, ואת המדינה - עוה"ד סיגל אבנון ואבי טוויג.
