חשמלאי בבית הדיור המוגן היוקרתי "פרוטיאה בהר" שבמושב שורש נטל 260,000 שקל מקשישה ערירית, תוך שהוא מנצל לרעה את מעמדו - וכאשר פוטר בשל כך, תבע את מעסיקתו, חברת הניהול של כפר אבות שורש. האיש, אחמד חוסיין, טען בין היתר ללשון הרע מצד החברה ותבע פיצויי פיטורים. שופטת בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים, שרה שדיאור, דחתה (11.10.20) את רוב התביעה.
חוסיין הועסק בבית האבות בשנים 2016-2012, ובמשך שנה וחצי קיבל סכום ניכר זה מאותה קשישה עתירת הון, שכיום היא בת 100. חוסיין טען שקיבל את הכספים כהלוואה בשל מצוקתו הכספית וכפר בטענה שניצל לרעה את מצבה של הקשישה, שכן לא הייתה מחלוקת שבאותה עת דעתה הייתה צלולה. בית האבות פיטר אותו ללא פיצויים, ותביעתו העיקרית הייתה לקבל פיצויים אלו. כמו-כן תבע רכיבי שכר שונים, פיצוי על הפגיעה בזכות השימוע, פיצוי על לשון הרע ועוד.
שדיאור אומרת כי השכל הישר מחייב שעובדי בית אבות לא יקבלו טובת הנאה כלשהי מן הדיירים - בוודאי שלא סכום כה גדול מדיירת אחת. בנוסף לכך הוכח, כי נוהלי "פרוטיאה בהר" אסרו במפורש על העובדים לקבל תשלומים מהדיירים ולהימצא בדירותיהם מחוץ לשעות העבודה, כפי שעשה חוסיין. גם אם הלה סבור שמותר לו לקבל את הכסף, הוא היה חייב לדווח על כך לממונים עליו - בעוד שבפועל הוא הסתיר את הדבר, ואילו עדותו בבית הדין הייתה "עתירת סתירות ובלתי מהימנה בעליל".
שדיאור מדגישה: "דיור מוגן והשוהים הדיירים בדיור מוגן חייבים להיות מוגנים מכל וכל מיכולת של מי מעובדי חברת הניהול של הדיור המוגן לפגוע בהם כלכלית או אחרת. ניצול קשישים הינה תופעה פסולה שאסור שבית הדין יתן יד להתרחשותה... הדיירת נשוא הליך זה הינה קשישה ערירית בת 96 בזמן האירוע (כיום בת 100) הידועה כבעלת ממון רב. בין אם הייתה צלולה לחלוטין ובין אם לא הייתה צלולה לחלוטין, הוכח כי התובע נטל ממנה במהלך שנה וחצי כ-260,000 שקל, תוך שהוא מבקר אותה ביקורים תכופים בשעות הערב בחדרה תוך שהוא מספר לה על מצוקתו הכלכלית ומצוקת ילדיו. כך בדיוק מגדירה הפסיקה השפעה בלתי הוגנת".
בדחותה את תביעתו של חוסיין לפיצויי פיטורים, אומרת שדיאור: "הוכח שהתובע ידע שאסור לקבל כסף, הוכח שניתן בו אמון מעל ומעבר והוא הודה בכך, הוכח שהעלים את נטילת הכספים מהדיירת בכוונת מכוון, לאורך זמן, באופן חוזר ונשנה, ובסכומים גדולים. על לכן גם בהיבט האזרחי לטעמנו יש להחמיר בעניינו עד כדי שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים, שכן אחד הפרמטרים בשיקול הדעת הוא הרתעה, וזו מאוד מאוד נחוצה במקרה זה, כדי למנוע כל פרצה הקוראת למועסק בדיור מוגן לפגוע בדייריו".
שדיאור דחתה גם את טענתו של חוסיין לפגמים בזימונו לשימוע. הוא טען בין היתר, כי מדובר באישה עשירה ופילנתרופית הידועה בנדיבותה, ואשר פרט לבת חורגת - אין לה את מי לשתף בעושרה. לדבריו, הכסף שהעניקה לו אינו מהווה "חור בכיסה" וסביר להניח שבערוב ימיה היא נוטה לנדיבות. על כך אומרת שדיאור: "טענה זו של התובע מטרידה עד מאוד את מנוחתנו. מצבה של הדיירת כערירית, ללא משפחה משלה פרט לבת חורגת, הגרה לבד מהווה את התשתית, עליה סמך התובע בדיסקרטיות וסודיות והפכה למכרה זהב עבורו. אין כאן שום תום לב".
טענתו של חוסיין ללשון הרע התבססה על מכתבים ששלחה ההנהלה לדיירים ובהם חשפה את המעשה. אולם שמו כלל לא נזכר בהם, היה אינטרס חשוב בדמות הגנה על הדיירים והתיאור בהם היה אמת. עוד טען חוסיין ללשון הרע במכתב של ההנהלה לסוכנות הביטוח באמצעותה מבוטח בית האבות, ובו צוין שמו. על כך אומרת שדיאור, כי האמור בו היה אמת. בית האבות חויב לשלם לחוסיין 50,000 שקל על פגמים בשימוע, דמי הודעה מוקדמת, עבודה בשבתות ועוד. נציגי הציבור אלי קדוש ויוסף בנבנשתי הסכימו עם שדיאור. את חוסיין ייצג עו"ד יהונתן אלקיים, ואת בית האבות - עו"ד אילן קמינצקי.
