השר לשעבר מרידור הנו נציג מובהק של האליטה המשפטית ומשמש דובר נאמן שלה. על-אף שחייו הציבוריים חלפו להם במסדרונות הכנסת ובממשלה הרי שחיבתו האמיתית תמיד הייתה נתונה למערכת המשפט ואך לאחרונה בכנס הרצליה הוא נתן לה ביטוי מפורש ומן הראוי לצטט את דבריו כפי שהתפרסמו בעיתון זה.
"שלטון החוק אמור לתת לאזרח תחושת הגנה משרירות ליבו של השלטון. הוא נשקו של החזק מול החלש. התחושה שישנו סדר הנה חשובה מאוד. שלטון החוק בנוי משני גורמים: כללים ומערכת ערכים ששלטון החוק בנוי עליה ומנסה להשריש אותם. שלטון החוק אינו מובן מאליו ויש להשרישו ולתת לו להיות מכובד על-ידי אזרחים ומנהיגים".
"מהסתכלות על 55 שנותינו, מכל שלוש הרשויות, היחידה שהקפידה על שלטון החוק הייתה הרשות השופטת. הכנסת לא עסקה בהגנת זכויות האזרח ורק המערכת המשפטית נשאה בעול הזה".
איני יודע אם אכן נושא השר מרידור את עיניו לבית המשפט העליון, כעת משדעכה הקריירה הפוליטית שלו, אולם אין להניח לו להגיע לשם מלווה במשמר של כזבים שהוא כה טורח להפיצם. העובדות לא יבלבלו את מר מרידור אבל אולי מן הראוי להזכירן לציבור.
אני טוען כי בראייה כוללת אין ספק כי הכנסת, למרות כל ההכפשות, היא שפעלה באופן המשמעותי ביותר להגנת זכויות הפרט. הכנסת יצרה חוקים שאפשרו ומאפשרים הגנה ממשית על זכויות האדם וכוונתה לרומם את זכויות האדם סוכלה לא אחת על-ידי פרשנות מצמצמת של בית המשפט העליון.
הדוגמאות והראיות לטענתי האמורה רבות מאד ומוכרות היטב ונזכיר רק כמה מהחשובות שבהן.
חוק הגנת הפרטיות-בית המשפט העליון עקר במידה רבה הוראות חוק זה על-ידי פרשנות מצמצמת שלא הייתה נכונה לפסול ראיות שהתקבלו אגב פגיעה בפרטיות [ד"נ 9/83 הלכת ועקנין]
דיני המעצרים - המחוקק התערב פעם אחר פעם בניסיון לרסן את נטיית בית המשפט העליון לפרש את דיני המעצר באופן שהרחיב מאד את עילות המעצר ופגע בזכויות חשודים ונאשמים. כל המצוי בתחום זה יודע כי את הבכורה בהגנה על זכויות חשודים יש להעניק לכנסת.
זכויות החולה
הכנסת חקקה חוק מתקדם המעגן את זכויות החולה וקובע את זכותו לכך שכל טיפול רפואי יעשה בהסכמתו המודעת של החולה. בית המשפט העליון עיקר למעשה זכות זו מתוכנה בקביעתו כי חולה לא יהיה זכאי אלא לפיצוי נומינלי אפילו בוצע בו טיפול ללא הסכמה אם ניתן להעריך שהיה מסכים לטיפול ממילא.
חקיקת היסוד
ממש לא נעים להזכיר אבל הכנסת היא זו שחוקקה את חוקי היסוד ובראש ובראשונה את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אם ישמשו חוקים אלו בסיס איתן להגנה על זכויות האדם והאזרח ימים יגידו ואולם לא ניתן לחלוק על כך שהכלים להגנה על זכויות האדם ניתנו לבית המשפט על-ידי הכנסת.
ולבסוף איני יכול להתאפק מלהזכיר חקיקה מפוארת של הכנסת בתחום הגנת הערבים ובמיוחד הגנת ערבים להלוואות בנקאיות לרכישת דיור. זכור לי היטב הדיון בכנסת כאשר הוגשה ההצעה הראשונית של חבר הכנסת פרופ' שמעון שטרית. נגד הצעה זו נאם שר המשפטים דאז דן מרידור בשצף קצף והתייחס אליה כאל הצעה פופוליסטית זולה הראויה לכל גינוי. גם אז הכנסת משום מה לא הקשיבה לו למרבה המזל והחלה בתהליך מבורך [אותו השלימה בהמשך הדרך] ואשר כיום אין חולק על חשיבותו החברתית העצומה.
איני סבור שזכויות האדם והאזרח [לרבות זכויות חברתיות] יכולות להיות מוגנות על-ידי גוף שלטוני אחד. ביסודו של דבר קיומן מותנה בכך שכל המערכות, החינוכיות, השלטוניות והמשפטיות יראו עצמן מחויבים להגן עליהן. בוודאי שהאשמות כזב לפיהן רק מערכת בתי המשפט מחויבת בפועל לערכי שלטון החוק וזכויות האזרח לא יתרמו דבר להגנה על זכויות אלו, אם כי יתכן שכזבים אלו ישרתו את מר מרידור באופן אישי.