מהן הסיבות, ההצדקות, והערכים המרכזיים למענם נדרשו חיילי צה"ל לסכן את נפשם בקרב מקום המדינה ועד ימינו? ניתוח מאגר חלוצי של כ-300 דפי קרב שנכתבו בישראל ממלחמת העצמאות ועד מבצע 'צוק איתן' (1948- 2014) חושף שינוי מהותי ומרתק בנרטיב המסופר ובערכים המרכזיים המובילים את חיילי צה"ל לקרב לאחר מלחמת יום כיפור.
לפי המחקר החדש שנערך על-ידי הדוקטורנטית נטע גל-נור ובהנחיית פרופ' דן אבנון מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, שפת דפי הקרב (טקסטים קצרים שמפקדים בכירים כותבים בעת קרב על-מנת להמריץ את החיילים), השתנתה ממיקוד ביהדות והמורשת היהודית לפני מלחמת יוה"כ, לשפה רציונלית הממוקדת במילוי משימות והשבת השקט והביטחון לאזרחי ישראל לאחר המלחמה. לטענת גל-נור, בחברה בישראל המפולגת לשבטים בה היהדות כבר איננה גורם מלכד, המיקוד במשימות וערכי הצבא שרתו את המפקדים בבואם לדרבן חיילים לצאת לקרב.
מהמחקר עולה כי בתקופה שבין מלחמת העצמאות ועד מלחמת יום כיפור בחרו מפקדי צה"ל להדגיש את הזיקה של החיילים ליהדות על גווניה - ההיסטוריה היהודית, המורשת היהודית וסיפורי הגבורה (דוגמת אלה של דוד המלך, שמשון הגיבור, המאבק על מצדה) וציטוטים מקראיים ממלחמות עם ישראל . אלה שימשו את המפקדים לייצר לכידות בקרב הלוחמים, למקם אותם כחלק משרשרת היסטורית של לוחמים יהודים, ובכך לסמן להם בשם איזה מורשת הם לוחמים, ומה חשיבות האדמה עליה הם נלחמים. למשל, בדף קרבי של אבא קובנר, קצין התרבות של חטיבת גבעתי בשנת, 1948 נכתב: "בין שוכה ובין עזקה באפס דמים: מסע גבעתי בשדות דוד... שם כרע גוליית".
לאחר מלחמת יום כיפור ועד מבצע 'צוק איתן' הפנייה לסנטימנט היהודי פחתה משמעותית. מורשת הלוחמים המקראיים פינתה את מקומה למורשת לוחמי צה"ל משנת 1948, ואילו סיפורי הגבורה ומטרות כגון טיהור הארץ ושחרורה הפכו למשימות ממוקדות כגון "להשיב את שגרת החיים התקינה" (סמי תורג'מן מפקד פיקוד דרום, מבצע צוק איתן, יולי 2014), או במטרה להביא ל"ירידה בהיקפי הירי" (הרמטכ"ל בני גנץ, מבצע עמוד ענן, נובמבר 2012). שפת דפי הקרב הפכה משפה סנטימנטלית הממוקדת ביהדות על גווניה עד 1973, לשפה רציונאלית הממוקדת במילוי משימות והשבת שקט וביטחון לאזרחי ישראל בעשורים האחרונים.
דפי הקרב שנכתבו לאחר שנות ה-80 חושפים את הניסיון ליצור לכידות ולמצוא מכנה משותף (על-רקע מחלוקות מרובות אודות ערכי היסוד האזרחיים שלאורם יוצאים לקרב). במידה מסוימת מפקדי צה"ל העדיפו לא "לשחק באש" ונמנעו מעיסוק בסוגיות של הצדקת המבצע, שליטה באוכלוסייה אזרחית וסוגיות פוליטיות אחרות. הגדרת ניצחון במלחמה הפך למושג עמום, ואופי הלחימה והאויבים השתנה כליל. במקום פנייה למורשת יהודית, היסטורית או אמונית, פנו המפקדים אל מקצועיות צבאית ומיקוד במשימות וערכי הצבא (כגון אלו המובאים ברוח צה"ל) כהצדקות ליציאה לקרב. על-רקע הריחוק משפת מורשת קולקטיבית ושימוש גובר בשפה תועלתנית, נתפסו דבריו של מפקד חטיבת גבעתי דאז אל"ם עופר וינטר במבצע 'צוק איתן' (2014) כחורגים מהמקובל בדפי קרב של אחרי מלחמת 1973. בדף כתב וינטר כי "האויב... מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל", דברים שעוררו פולמוס ציבורי בישראל סביב שאלת מקומם של תכנים דתיים ואפיון האויב בעת דרבון חיילים לקרב (ראה\י למטה).
"אני מאמינה שהמחקר יפתח צוהר לשאלות אודות הערכים, ההצדקות והסיבות להקרבה העילאית הנדרשת מאזרח במדינה כפי שבאים לידי ביטוי בעיני מפקדים בכירים בעת קרב", מסכמת גל-נור. "במחקר המשך יהיה ניתן להשוות בין דפי קרב שנכתבו בישראל לבין דפי קרב בצבאות אחרים ובתקופות שונות. כמו-כן, אפשר יהיה להשוות בין דפי קרב במודלים שונים של גיוס - צבא מתנדבים לעומת צבא חובה, ולבחון האם קיים הבדל בין הנעת חיילים למלחמה בגבולות המדינה לעומת מלחמות שהתרחשו על אדמות מדינות אחרות".
