באוקטובר 2020 הדיח מלך ירדן עבדאללה את ראש הממשלה, עומאר רזאז, על-רקע מצב חמור במאבק בקורונה ותסיסה ציבורית גוברת, ומינה במקומו את ד"ר בישר אל-ח'צאוונה, הנחשב ליועצו הקרוב. ח'צאוונה הוא בעל תואר ד"ר למשפטים מבית הספר לכלכלה בלונדון ולשעבר שגריר במצרים ובשורה של מדינות נוספות. ממשלת ח'צאוונה מגלה סימנים של התקרבות למערך האסטרטגי הערבי שמובילות מדינות המפרץ, לצד הידוק הקשרים בציר עירק-ירדן-מצרים. מדיניות זו במערכת האזורית פותחת, לפחות להלכה, סיכוי לשיפור היחסים בין ישראל לירדן, לאחר תקופה מתוחה שעמדה בסימן החלטתו של המלך שלא לחדש את ההחכרה לישראל של שטחים שעברו לריבונות ירדן על-פי הסכם השלום של 1994.
מרחב התמרון הפוליטי של הממשלה החדשה התרחב, במידת מה, בשל תוצאות הבחירות לפרלמנט (10 בנובמבר). מתוך 115 מושבים שנבחרו במחוזות השונים, מלבד 15 המושבים בבית התחתון המשוריינים לנשים, רק כעשירית מייצגים את המסגרת הפוליטית של תנועת האחים המוסלמים, "חזית הפעולה האיסלאמית", שפעילותה הפוליטית מותרת, בניגוד ל"אחים המוסלמים". חזית זו התייצבה בבחירות אלה כחלק מ"קואליציית הרפורמה הלאומית", אך זכתה רק בכמחצית מספרם של נציגי החזית בבחירות הקודמות. גם "התנועה האזרחית" שניסה להקים מרואן מועשר, לשעבר שר החוץ וסגן ראש הממשלה, ומי שהיה שגרירה הראשון של ירדן בישראל, כשלה, והתפוררה עוד לפני קיום הבחירות.
רוב הצירים בפרלמנט החדש הם בעלי זיקות שבטיות ולא מפלגתיות, והדבר צפוי להקל על הממשלה; זו נהנית ממילא מסמכויות רחבות שאינן זקוקות לאישור פרלמנטרי. שיעור ההשתתפות בבחירות בירדן נמוך והפעם הגיע לשפל חדש, כ-30% בלבד, עקב פחדים מפני הצבעה בקלפיות בעת המגיפה, ובשל קריאות להחרמת הבחירות. יש אפוא סימני שאלה לגבי הלגיטימיות של התוצאות, והתסיסה נמשכת בקרב קבוצות בציבור הירדני שנפגעו עקב הסגר ההדוק ואמצעים נוספים שנקטה הממשלה במשבר הקורונה. עם זאת, המצב הפוליטי החדש בעקבות מינויו של בית עליון – "סנאט" – חדש על-ידי המלך, מצמצם את המגבלות על הממשלה, הן בהתמודדות עם המשבר הרפואי החריף והן בעיצוב מחדש של מדיניות החוץ.
ההזדמנויות שבפני ישראל
בצל ההתפתחויות הדרמטיות ביחסי ישראל עם חלקים חשובים של העולם הערבי – "הסכמי אברהם" עם איחוד האמירויות ועם בחריין, ההתקדמות מול סודן ופריצת הדרך עם מרוקו, ובדרך מדינות נוספות, ואולי גם סעודיה – יש להקפיד שלא להמעיט בערכו של הקשר עם ירדן. משקלה הכלכלי עבור ישראל אומנם אינו גדול, אם כי יש לשתי המדינות, כמו גם לטורקיה, אינטרס בכך שנמל חיפה משמש למעבר חלק משמעותי של הסחר אל ירדן וממנה למרחב הערבי; אך חשיבותה האסטרטגית גדולה מאוד.
שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני בין צה"ל וקהילת המודיעין הישראלית לבין המערכות המקבילות בירדן מעלה תרומה חיונית לביטחון ולשקט, שלא הופר זה שנים, לאורך גבולה הארוך ביותר של ישראל. רמתן של מערכות אלה בירדן גבוהה, והאפקטיביות שלהן עמדה שוב ושוב במבחנים קשים, כולל אכיפת סגרי הקורונה לאחרונה. העובדה שאין טרור מירדן, אף שחלק גדול מאוד של אוכלוסייתה פלשתיני, ויושבים בתחומה כיום גם כמיליון פליטים סוריים שהאוריינטציה הרעיונית שלהם לא הייתה ידועה מראש בטרם התבססו מעבר לגבול, היא בגדר תעודת כבוד ליעילותו של הממסד הביטחוני הירדני.
מעבר לכך, ישראל תפיק תועלת משילוב ראוי של ירדן במערך הכוחות האזורי ההולך ומתגבש, וכולל את איחוד האמירויות, מצרים, ישראל, יוון ואולי אף צרפת. ירדן חברה ב"פורום הגז של מזרח הים התיכון", EMGF, ובמסגרות ים-תיכוניות נוספות, מתוקף גישתה לנמלי ישראל. חשוב להרחיק אותה ממעגל ההשפעה הטורקי, ואולי להשתמש במקומה האסטרטגי, כגשר בין המפרץ לים התיכון ובין מצרים לבין עירק, כדי לקדם אינטרסים משותפים, כולל האפשרות של חיבור יבשתי עתידי בין ישראל למדינות המפרץ.
בשאלת ירושלים, יש לישראל ולירדן אינטרס משותף בשימור הסטטוס-קוו, כאשר פירוש הדבר בפועל הוא המשך ריבונות ישראל בעיר, לצד מעמד לווקף הירדני בהר-הבית. גם אם למרוקו ולסעודיה שאיפות להשפעה בירושלים (מלך מרוקו הוא יו"ר "ועדת ירושלים" של ארגון המדינות האיסלאמיות ומלך סעודיה מחזיק בתואר "משרתם של שני המקומות הקדושים", וישמח לצרף את ירושלים למכה ומדינה), תהיה זאת טעות להיענות לציפיותיהן על חשבונה של ירדן.
עם כניסתו לתפקיד של הממשל האמריקני החדש, יהיה זה מועיל לישראל ולירדן כאחת להציג בפניו ובפני הקונגרס חזות של דו-שיח פתוח ושיתוף פעולה, כולל בתחומים הקרובים לליבם של הדמוקרטים. בין תחומים אלה מצויים תחום האנרגיות המתחדשות ותחום איכות הסביבה ושימור/שיקום של נכסי טבע ייחודיים, כמו ים המלח. מפגש בדרג המדיני העליון יהיה גם הזדמנות לקבע יחסים טובים יותר עם הממשלה החדשה בירדן, לאחר תקופה ארוכה יחסית של מתיחות.
מה צריכה ישראל לדרוש?
בה בעת, התמורות הדרמטיות באקלים האזורי, ואפילו בחינוך הציבורי בכמה מן המדינות, מאפשרות לישראל להעלות על הפרק סוגיות רגישות שהודחקו בעבר. זאת, לא כתנאי לשיפור היחסים ותמיכה ישראלית בעמדות ירדן בוושינגטון ומול מדינות המפרץ, אלא כתוצאה מתבקשת שבסופו של דבר תשרת גם את האינטרס הלאומי הירדני ואת צורכי הממלכה והעומד בראשה.
בראייה רחבה, מדובר בצורך בשינוי באווירה הציבורית בירדן. בסקרים של מכוני מחקר עולה שוב ושוב, כי בירדן, למרות יחסי השלום הפורמליים, שוררת עוינות עמוקה לישראל, ואף ליהודים. עדות אישית: עותק של "כפאחי", מיין קאמפף של היטלר, ניתן היה לרכישה בחנות הספרים של שדה התעופה ברבת עמון. יש לכך ביטויים בפרלמנט, בתקשורת ובשיח הציבורי. לא ניתן לשים לכך קץ באבחה אחת, אך יש דרכים שבהן המשטר יכול בהדרגה לחסום תופעות קיצוניות ולהחדיר לשיח הציבורי ולמערכת החינוך גם קולות אחרים. שלא כמצרים, הוא עדיין לא בירך בפומבי על ההסכמים בין ישראל לבין מדינות המפרץ, סודן ומרוקו, ולצעד בכיוון זה עשויה להיות חשיבות סמלית. קונקרטית, ייתכן שביטוי הולם לשינוי הנדרש יוכל להיות גלום בביקור של ראש הממשלה בירדן לאחר הבחירות, או בהשתתפות ירדנית בפסגה אזורית, אולי במסגרת המאמצים להתניע מחדש יוזמה מדינית.
נקודה נוספת שתתרום לשינוי האווירה יכולה להיות החלטה ירדנית, בהיענות לדרישה שהועלתה גם בארה"ב, להסגיר או לפחות להדיר מהמרחב הציבורי את הרוצחת אחלאם תמימי, שהייתה אחראית לפיגוע במסעדת סבארו בירושלים ומעולם לא הביעה חרטה על רצח שמונה ילדים. מעמדה בתקשורת הירדנית הוא תופעה חמורה, המעוררת מורת רוח הן בוושינגטון והן בירושלים.
