הריבוי הטבעי בארצות ערב, לרבות הקהילות היהודיות שבהן, מעולם לא נפל בהרבה מהריבוי הטבעי באירופה. עד תחילת המאה העשרים שבה החל שימוש נרחב בחיסונים ובמיוחד החל מתקופת מלחמת העולם השנייה שבמהלכה החל השימוש בפניצילין, גם לא היה הבדל משמעותי ברמת התמותה הטבעית ביניהם, ובכל זאת, ערב מלחמת העולם השנייה מנתה יהדות פולין לבדה מעל שלושה מיליון, בעוד כל יהדות ארצות ערב כולה לא עברה את המיליון.
תאמרו בוודאי, כי מלכתחילה היו שם מעטים יותר. קשה לבדוק טענה זו, אם כי ידוע כי יהודים חיו בארצות אלה עוד מתקופת גלות בבל, וכי לפחות מההיבט הגאוגרפי, יהודי שנמלט מצוררים בארץ ישראל מצא את עצמו תחילה באזור הקרוב לה. בנוסף, בחינה יותר מדוקדקת של מצב היהודים בארצות האיסלאם במשך הגלות, תעלה אפשרות אחרת להסביר את ההבדל הדמוגרפי המשמעותי כל-כך.
התרבות המונותאיסטית של שבטים יהודים ששכנו בחצי האי ערב החלה מתקופת הרומאים, היו בין הגורמים שעודדו את הופעתו של האיסלאם. אך מיד בתחילת מלחמותיו של מוחמד, שבטים אלה סירבו לקבל על עצמם את האיסלאם ולכן הפכו לאויביו.
קשה להאמין, אך לפי מקורות מוסלמיים דווקא, הייתה העיר אל-מדינה, שהיא השנייה בקדושתה למוסלמים, בעלת רוב יהודי באותה תקופה. היא אף נוסדה על-ידי יהודים, ככל הנראה מפליטי אחת המרידות ברומאים. בשנת 622, כשהיא עוד נקראה יַתְ'רֵבּ, הגיעו אליה מוחמד ומאמיניו לאחר שסולקו בבושת פנים ממכה. מוחמד איחד את השבטים הלא-יהודיים בעיר כנגד היהודים. חלק מהיהודים נטבחו, וחלקם ברחו. מוחמד ומאמיניו השתלטו על הרכוש הגדול של היהודים, שהיו עובדי אדמה, בניגוד לשאר השבטים. בזכות רכוש זה הצליח מוחמד להקים צבא לוחמים מצויד היטב, והשאר היסטוריה.
זה לא היה הקרב היחיד של מוחמד כנגד שבטים יהודיים. קרב מפורסם נוסף היה קרב ח'ייבר. לאחר שנהרגו בו כ-100 יהודים, והשאר נכנעו, הסכים מוחמד, שניסיונו לימד אותו להעריך את היתרונות הכלכליים הגלומים בכך, להניח ליהודים להישאר בחיים, בתנאי שישלמו לו מס עבור זכותם לחיות. כך הפכו היהודים ל"ד'ימי" - בני חסות, והחלה להיווצר ההלכה האיסלאמית לגבי תנאי חייהם של לא-מוסלמים בארצות האיסלאם. הלכה זו קיבלה פרוט נוסף בידי הח'ליף השני עֻמַר בִן אלחַ'טַאב, שהיה המנהיג המוסלמי שכבש את ירושלים מידי הביזנטים.
כללי הד'ימה של הח'ליף עומר נקראים "תנאי עומר", והם כוללים שורה של חוקים המגבילים, משפילים ומעניקים מעמד נחות ללא-מוסלמים. בנוסף לחובת תשלום מס גולגולת, נאסר על הד'ימי לבנות בתים גבוהים משל מוסלמים, והוא חויב בלבוש שונה. הנוצרים חויבו ללבוש טלאי כחול והיהודים טלאי צהוב. הנה כי כן, הטלאי הצהוב אינו המצאה של הנאצים, קדמו להם המוסלמים. נאסרו בניית בתי תפילה, ושימוש בשופר או בפעמוני כנסיות. הד'ימי חויב לנהוג בכבוד באיסלאם ובמוסלמים, וכן הלאה.
מובן מאליו כי דינו של ד'ימי הרוצח מוסלמי מוות. לעומת זאת, מוסלמי שרוצח ד'ימי מחויב רק בתשלום "דמי דם". במידה וד'ימי מפר אחד מהכללים הללו, הוא מאבד את המעמד של בן-חסות, ומצוות הג'יהאד שבה וחלה עליו. כלומר, לא-מוסלמי, שלמשל לא משלם את מס הגולגולת, או פוגע חלילה בכבודו של מוסלמי כלשהו, הוא בן מוות. מאחר שלפי כללי המשפט המוסלמי גם אין להתחשב בעדותו של מי שאינו מוסלמי, הרי שבכל מקרה של רצח יהודי, יכול המוסלמי לטעון כי היהודי הפר את אחד מתנאי עומר, וכול עוד לא יימצאו שני עדים מוסלמים כשרים שיעידו אחרת, טענתו תתקבל.
מעבר לתמורה הכלכלית ממס הגולגולת (ג'זיה) שהושת על הד'ימים, נועדו הכללים הללו לשכנע אותם להמיר את דתם "מרצונם החופשי". שיטה זו אכן עבדה די בהצלחה כלפי זורואסטרים, בהצלחה מעוטה כלפי נוצרים, וכמעט ללא הצלחה כלל כלפי יהודים. עובדה זו הייתה למוסלמים לצנינים, והשניאה במיוחד את היהודים יותר מכל לא-מוסלמי אחר. גם העובדה שליהודים לא הייתה האפשרות שהייתה לנוצרים לברוח לארץ נוצרית, הפכה עד מהרה את היהודים למיעוט כמעט יחיד בארצות האיסלאם.
ל"תנאי עומר" היו גרסאות רבות ולאורך ההיסטוריה הוא יושם ברמות חומרה שונות. היו גם שליטים מוסלמים נאורים שלא החילו את החוקים הללו כלל, והעניקו ללא-מוסלמים שוויון זכויות. השיעים, למרות שאינם מכירים בח'ליפותו של עומר, מקיימים כללים אלה ואף מחמירים בהם. ניתן לומר כי בארצות מוסלמיות אחדות, החוקים הללו שרירים וקיימים עד עצם היום הזה, בחלקם באופן פורמלי ובחלקם באופן בלתי פורמלי.
ניתן לראות בחוקי הד'ימי, את הגרסה הדתית של חוקי נירנברג הנאציים, להוציא את העובדה שבדרך-כלל לא היו הגבלות על הפעילות הכלכלית של הד'ימים. מסיבה מובנת - כדי שיוכלו להעשיר את קופת השלטון במיסיהם. בנוסף, בניגוד לחוקי הגזע הנאציים שמהם לא היה ניתן להיפטר אפילו לאחר דורות של התבוללות, ד'ימי היה יכול כהרף עין להתאסלם. תעמולת השמאל האנטי ציוני תנסה להשוות חוקים אלה לכמה ציטוטים הזויים של רבנים משולי הימין, אך יש לזכור כי כללי הד'ימי הם הלכות של מנהיגי העולם המוסלמי, ושמשו ומשמשים כחוקים רשמיים של האימפריות שלהם במשך מאות שנים.
השורה התחתונה היא שחיי היהודים בארצות המוסלמיות בהן נאכפו חוקי הד'ימי, היו מועדים לפגיעה באופן שוטף, וללא צורך בעילה מיוחדת בכל עת. הפגיעה היום-יומית בחיי היהודים לא באה במקום, אלא בנוסף לאירועי פרעות מרוכזים וקשים במיוחד, שגם הם התרגשו ובאו על היהודים. יש להניח כי התיעוד ההיסטורי של ארצות המזרח בכלל, ושל תלאות היהודים בהם בפרט, נופלים בהרבה מהידוע לנו על מה שנעשה באירופה, ובכל זאת לא מעט אירועים שרדו את השכחה ההיסטורית. אנסה למנות אחדים מהם.
יהודי מרוקו משתבחים ביחסים הטובים שהיו להם עם המלכים המרוקאים בעת האחרונה, אך אפילו הם כנראה שוכחים מאות שנים של סבל וייסורים בהם יהודי מרוקו הושפלו ונרצחו. ניקח לדוגמה את קהילת פס במרוקו, שאין להניח שהייתה יוצאת דופן. ב-1032 נרצחו 6,000 מהיהודים ואחרים נשדדו ונאנסו. דבר זה לא הפריע לקהילה להיות באמצע המאה ה-11 הקהילה הגדולה ביותר במרוקו, והיהודים היוו את הרוב בעיר. אך לאחר עלייתה לשלטון של שושלת אל-מוחדון נטבחו ב-1146 כ-100 אלף איש מבני הקהילה, והיא כמעט נכחדה. גורלם של מאות אלפי יהודים בקהילות נוספות במרוקו לא היה שונה באותה עת. בהמשך, ב-1465 שוב נערך טבח ביהודי העיר. ב-1790 יהודי פס גורשו ובתי הכנסת שלהם נהרסו. לאחר שמעטים מהם שבו, ב-1820 היה רכושם טרף לפשיטות של שבטים מוסלמים. ב-1864 שוב היה טבח. ב-1912 תחת השלטון הצרפתי נרצחו 60 מ-1,200 יהודי העיר ורכושם נבזז ובתיהם הועלו באש. התנכלויות קבועות היו מנת חלקם גם בתקופת ממשל ווישי בימי מלחמת העולם השנייה.
תימן הייתה אחת הארצות שבהן כללי עומר נכפו בחומרה יתרה. בין הגורמים לכך היה הזרם הזיידי של האיסלאם (פלג קיצוני של השיעה) ששלט בתימן בחלק נכבד מהזמן. שליטיהם ניסו מעת לעת לכפות את המרת הדת על היהודים, ובתקופות מסוימות חיו מרבית היהודים כאנוסים. סבלם של היהודים, בצד דבקותם הביאו אותם לנהות לעתים אחר נביאי שקר, שרק המיטו עליהם אסונות נוספים. האימאמים הזיידים ששבו לשלוט בתימן ב-1629 הטילו עליהם גזירות נוספות, בתי כנסת נהרסו וראשי הקהילה הוצאו להורג. ב-1679 גורשו יהודי תימן לאזור מוזע - אזור מדברי צחיח, שבו כשליש מהם גוועו ברעב ובצמא, עד שהותר להם לחזור לאחר כשנה. גם אז הותר להם לגור רק מחוץ לחומות הערים, דבר שהפך אותם לנפגעים הראשונים במקרים של התקפות אויבים או שודדים, גם אם לא היו מכוונות במיוחד כנגד יהודים. נאסר על היהודים לעסוק בעבודת אדמה, ונאסר עליהם לרכב אפילו על חמור (שלא לדבר על סוס או גמל, שהיו מחוץ לתחום ליהודים בכול ארצות האיסלאם).
בתקופה בה שלטה האימפריה הע'ותומנית בתימן חשו היהודים רווחה יחסית. אך בעת ההתקוממויות של התימנים כנגד השלטון הע'ותומני, בין 1903 ל-1905 היו היהודים השעירים לעזאזל. הם נטבחו, הורעבו, גורשו לחוף הים למות בו ברעב ובצמא, וגם רבים מאלו מהם שנמלטו לעדן (שהייתה בשלטון בריטי) מצאו את מותם בדרך. רוב הקהילה היהודית בצנעא נספתה.
בשנת 1921 נגזרה על היהודים בתימן גזירה חדשה ויוצאת דופן אפילו יחסית לכללי עומר. האימאם הזיידי גזר כי כל ילד יהודי שהתייתם מאב יילקח מביתו ויחונך כמוסלמי. הגזירה גרמה לכמה מיהודי תימן לעזוב אותה ולעלות לארץ, אך ב-1925 בעקבות התערבותו של המופתי הירושלמי אל-חוסייני, נאסרה על היהודים עזיבת הארץ. אלה שברחו רכושם הוחרם, והם סיכנו את נפשם. גזרת היתומים נשארה בתוקפה, וילדים המשיכו להיחטף ממשפחותיהם גם בעת שהחל פינוי היהודים מתימן במבצע מרבד הקסמים.
מורשת יהודי קהיר ידועה לנו בעיקר בזכות הגניזה, והרמב"ם, אך כדאי שנזכור את סבלותיה. בתקופת הממלוכים בין 1250 ל-1517 סבלו הלא-מוסלמים בקהיר מרדיפות. ב-1265 איים עליהם הסולטן בייברס, כי אם לא ישלמו לו סכומי כסף גדולים, ישרוף אותם חיים. התשלום הגבוה בוצע ונמשך לאורך שנים. באותן שנים נאסר על היהודים אפילו לשפץ או להרחיב בתי כנסת, ומעת לעת הם הואשמו באשמות שווא כי הפרו צו זה, והם זומנו לחקירות תכופות. עם הכיבוש הטורקי ב-1517 היהודים היו נתונים להתקפות תכופות של ההמון. בין היתר היו נוהגים להתקיף לוויות של יהודים, שנאלצו לקבור את מתיהם במהלך הלילה, או בלא קהל, או בחסות שומרי ראש מוסלמים בשכר.
יהודי קהיר שהיו מקורבים לשלטון ועסקו בכספים היו יעד להאשמות שווא, ולהוצאות להורג עם או בלי סיבה. כדי שלא תחשדו שמדובר רק בתופעה הקשורה לימי הביניים, נוסיף כי פוגרומים ביהודי קהיר התקיימו גם ב-1844, ב-1890, ב-1901-1902, וב-1945 בתום מלחמת העולם השנייה. ב-1947 לאחר החלטת האו"ם בנובמבר, החלו פרעות ביהודי קהיר. באוגוסט 1948, במקביל להתכנסות הליגה הערבית, כ-150 יהודים נרצחו, רכושם ובתיהם הוחרמו. ביוני ויולי 1954 נעצרו יהודי מצריים והובאו למחנות ריכוז.
באירן נהנו היהודים מפריחה רק תחת שלטון המונגולים, ובתקופת המלוכה של שושלת פהלווי (שהופלה במהפכת חומייני). לפני ואחרי תקופות אלה, החל מהמאה ה-7 היה מצבם רע, ובמיוחד לאחר השתלטות השיעים על המדינה בתחילת המאה ה-16. בסוף המאה ה-18 הוחרבה יהדות תבריז, וב-1839 נערכו פרעות ביהודי משהד והם אולצו להתאסלם. חלקם חיו כאנוסים. בשנת 1884 התחולל טבח ביהודי בארפורוש.
החל מהמאה התשיעית יהודי עירק הסתגלו לחיות כאזרחים מסוג ב' בהתאם לכללי עומר. ב-1333 נבזזה הקהילה היהודית בבגדד, בתי הכנסת נהרסו ויהודים רבים נרצחו. ב-1776 בוצע טבח ביהודי בצרה. מצבם השתפר רק בתום מלחמת העולם הראשונה, עם תחילתו של המנדט הבריטי על עירק. אך כאשר עירק קיבלה את עצמאותה ב-1932 החל הגלגל להסתובב לאחור. התעמולה הנאצית מצאה קרקע פורייה בעירק, וזו הגיעה לשיאה ב-1941 כאשר המון פורעים שכלל גם אנשי צבא ומשטרה ביצע את אחד הפוגרומים הידועים לשמצה, שזכה לכינוי הפרהוד. בטבח נרצחו מעל 150 איש (כ-600 על-פי ההיסטוריון אלי כדורי), מאות נפצעו ואלפי בתים נבזזו. יש לזכור כי באותה עת לא היה נהוג לספור נפגעי הלם בין הפצועים, ומדובר בהתעללות של ממש, לרבות תלישת אברים של ילדות כדי לבזוז מהן תכשיט, וביתור בטני נשים הרות.
התייחסתי רק על קצה המזלג ורק לקהילות בודדות מתוך הקהילות המפוארות הרבות שהיו בארצות ערב. השלמת המידע דורשת מחקר רב היקף ועומק, וספק אם אי-פעם נדע את כל שארע, מאחר שבשל היחס של המוסלמים ללא-מוסלמים, ההיסטוריונים שביניהם לא טרחו לתעד את כל הקורות אותם.
יש אך מעט מן המשותף בין רדיפת היהודים בידי האינקוויזיציה בהשראת הדת הקתולית, לבין רדיפת היהודים בידי הנאצים בהשראת האידאולוגיה של היטלר. אך רדיפת היהודים בארצות האיסלאם בוצעה בכל המקרים בהשראת אותם גורמים, על אותו רקע ובאופן זהה כמעט. לכן יש לראות בהם אירוע מתמשך אחד, ולא תופעות נפרדות. על פשעי הנאצים אחראית קבוצת אנשים ידועה, והיא בוצעה בפרק זמן קצר יחסית, ולכן קל להבין את חומרתה. העובדה שאת שואת יהודי ארצות האיסלאם בצעו המוני אנשים בלתי מזוהים, והיא נמשכה "על אש קטנה" במשך מאות שנים, מקשה עלינו לקלוט את היקפה ומשמעותה.
חשוב להדגיש, כי בניגוד לרדיפת היהודים (הקרויה בשם המטעה "אנטישמיות") בארצות אירופה, שהיא היום בלתי חוקית, והממשלות במקרים רבים משתדלות לחנך כנגדה, בארצות ערב היא עדיין חוקית, והחינוך הניתן בהן מטפח אותה. בין השאר על-ידי המשך הפצת השקרים הידועים בדבר עלילת הדם של מצות הפסח, והפרוטוקולים של זקני ציון, בתוספת של עלילות דם אקטואליות, וזאת כמובן בצד לימוד חוקי הד'ימה כצו דתי שיש לקיימו, והחלתם בפועל בארצות בהן חוקי האיסלאם הם חוקי המדינה. הצורך להעמיק את תודעת שואת יהודי ארצות ערב, הוא לפיכך לא רק עניין של למדנות היסטורית, אלא צורך קיומי דחוף.
אך גם אם לזכר שואת יהודי ערב לא היה צורך אקטואלי, כבן לאם שצעדה כמעט יחפה בשלג בצעדת המוות לברגן-בלזן, ולאב חלוץ שהתנדב להילחם בנאצים במסגרת הבריגדה היהודית בשעה שמשפחתו שנשארה בגליציה הוכחדה, ואין זכר באם היו אלה הסובייטים, האוקראינים או הנאצים, אני רואה לעצמי חובה מוסרית לדרוש כי גם לאחינו מארצות ערב יהיה יד ושם. כי לצד מוזיאוני השואה הרבים יהיה גם מוזיאון להזכרת השמדת יהודי ארצות ערב, וכפי שמתקיימות פעולות למניעת השכחה של יהדות אירופה, תוזכר גם היהדות המפוארת שהייתה לנו בארצות האיסלאם. אין עוררין על כך שהשואה שהומטה על יהודי אירופה במלחמת העולם השנייה היא הרוע האולטימטיבי. אך גם רוע כה עצום, אסור שיטיל צל של שכחה על עוולות חמורות אחרות שראוי שייזכרו.
יש לוודא שהנושא יילמד בבתי הספר. יש לדאוג לכך שהעדויות מן המעטים שעדיין חיים, ושחוו את המאורעות האלה במאה העשרים יאספו ויתועדו. לסיום אני קורא לממשלה לקבל החלטה לציין את השואה הזו ביום זיכרון מיוחד ובטקסי זיכרון ממלכתיים. מאחר שאין תאריך מסוים שנחרת בזיכרון הקולקטיבי כאבן דרך לשואת יהודי ארצות ערב שהתרחשה כמעט בכל יום בשנה במשך מאות שנים, הייתי מציע ליחד לזיכרון זה את יום העשרה בטבת, אשר נקבע כיום הקדיש הכללי לזכר הנפטרים והנרצחים שיום מותם לא נודע. אני מניח שבקרוב נשמע גם את מכחישי השואה הזו, ביניהם בוודאי גם כמה מבינינו. אך אם לא נדע לעמוד כנגד מדחיקי שואת יהדות ערב ולמנוע את השכחתה, ברבות הימים לא נדע לעמוד גם מול מכחישי שואת יהדות אירופה, ושתיהן גם יחד ידרדרו אל תהום הנשייה.
ביבליוגרפיה
- ההיסטוריה של ארץ ישראל, כרך שישי, חלק א', מאת פרופ' משה גיל: עמ' 20 - עליית מוחמד באל-מדינה; עמ' 42-47 תנאי עומר.
- ד'ימי
www.dhimmi.com/dhimmi_overview.htm.
- קרב ח'ייבר קרב_ח'ייבר /
www.he.wikipedia.org/wiki.
- יהודי פס
www.bh.org.il/he/database-article.aspx?48704.
- אסלום בכוח של יתומים בתימן מאת בת ציון עראקי קלורמן, פעמים 62, תשנ"ה 1995, עמ' 82-96; עמ' 97-110.
- חיי היהודים בתימן במאה ה-19, פרק מתוך הספר 'תימן', (עורך: חיים סעדון), ירושלים, תשס"ב, עמ' 30-21
www.jic.tau.ac.il/moreshet/_repositoryTL15/p_ym_004a.pdf.
- תולדות יהדות תימן
www.rishonim.org.il/teiman/VF/ib_items/171/tovi.pdf.
- רדיפת היהודים בעירק
www.reutrcohen.com/2009/01/persecution-of-jews-in-iraq.html.
- יהודי אירן ואנוסי משהד, ד"ר רבקה שפק ליסק
www.e-mago.co.il/Editor/history-2912.htm.
- פרהוד - הפרעות ביהודי בגדד - חג השבועות תש"א, 1-2 ביוני 1941 פעמים 8, תשמ"א 1981, עמ' 21-37. מאמר מאת אסתר גליצנשטיין-מאיר
www.jic.tau.ac.il/moreshet/_repositoryTL15/1100554.pdf.
- יהודי קהיר - אנציקלופדיה יודאיקה כרך 5, הוצאת כתר 1971, ע"מ 26-32.
- מאז ומקדם, מאת ג'ואן פיטרס בתרגום אהרון אמיר - פרק 3
www.onroad.co.il/scripts/prodView.asp?idproduct=304.
