סגן נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, בני שגיא, מתח ביקורת מיותרת על ניהול הגנתו של אלי בר-זכאי - הנהג שדרס למוות את הנער אילון שלו-אמסלם ופצע את חברו דניאל חכמי, שניהם בני 13, ביולי 2018. ביקורת זו עלולה ליצור את הרושם כאילו ההתנהגות הובילה להחמרה בעונש ולהרתיע נאשמים אחרים ממימוש זכותם לנהל במלואו את משפטם. כך אומר (יום ה', 25.3.21) שופט בית המשפט העליון, יוסף אלרון.
אלרון דחה את ערעורו של בר-זכאי על חומרת עונשו - 12 שנות מאסר. הוא אומר כי אומנם מדובר בהחמרה ביחס לענישה המקובלת, אך לא בכזו המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. "מגמת ההחמרה ביחס לתאונות דרכים קטלניות, ובעיקר אלה שנגרמו בשל נהיגה בשכרות או בהשפעת סמים, היא מוכרת ומתמשכת - אף אם לא תמיד עקבית - ובמובן זה העונש שנקבע גם עולה בקנה אחד עם שיקול הרתעת הרבים. אומנם לעיתים נדמה כי החמרה לחוד והרתעה לחוד, אך אין בכך כדי לרפות את ידי בית המשפט מלתרום את חלקו למאבק בקטל בדרכים, ולהגנה על משתמשי הדרך בכלל ועל הולכי הרגל בפרט", מוסיף אלרון.
ההחמרה ראויה גם בנסיבות העניין, בשל התנהגותו של בר-זכאי אשר ידע שהוא שיכור והתעלם מאזהרות חבריו. "לא ניתן להתעלם מהתהום הפעורה בין התנהגותו הנלוזה והמזלזלת של המערער, לבין התנהגותם הנורמטיבית והזהירה של חבריו מזה, וקורבנותיו מזה. הראשונים ניסו להניא את המערער מנהיגה בשכרות והתריעו בפניו על-אודות סכנותיה, ואילו האחרונים המתינו כמתחייב על המדרכה עד שיוכלו לחצות את הכביש בבטחה. שם, שניות ספורות לפני שנדרסו, עוד הספיק אילון לסרב בתוקף להצעה לחצות את הכביש באור אדום. למרבה הצער, בגרותו וחינוכו הטוב של אילון לא הגנו עליו ועל חברו מפני שכרותו ופראותו של המערער - ואין בכוחנו לגמול לאילון על מעשיו ומעלותיו, אלא רק להעניש את המערער על מעלליו ומגרעותיו".
בר-זכאי טען בין היתר, כי כאשר תיאר אותו שגיא כמי ש"השיל מעצמו סממנים מוסריים כלשהם", הוא ביטא בכך את רגשותיו על אופן ניהול ההגנה והדבר תרם להחמרה בעונש. אלרון דוחה את הטענה לגופה, אם כי לא ברמה העקרונית: "התייחסותו הביקורתית של גזר הדין לפרשת ההגנה של המערער אכן מעוררת קושי. ברמה הפרטנית, עלול להיווצר בכך הרושם שהתנהלות המערער הקשיחה את לבו של היושב בדין, ומשכך הביאה להחמרה בעונשו באופן הנוגד לכאורה את עקרון אחידות הענישה - במובן של שוויון הנאשמים בפני החוק.
"יתרה מכך, רושם זה עלול גם להעביר מסר בעייתי לנאשמים אחרים (וסנגוריהם), באופן שיניא אותם מלהיאבק על חפותם ולעמוד על זכויותיהם. על כן, נדמה שמוטב היה להימנע כליל מהתייחסות ביקורתית זו, בפרט כשהיא מלווה באמירות שונות לגבי 'רצף של החלטות פורעות חוק' ו'שרשרת של פעולות... נעדרות אמות מידה מוסריות-בסיסיות', שלאורן כנראה טוען המערער לקיומו של 'נרטיב' בגזר הדין".
אלרון דחה גם טענתו של בר-זכאי, לפיה שגיא התעלם מן החרטה שהביע. "אופן ניהול פרשת ההגנה בהחלט עלול להשליך על טענתו של נאשם בדבר לקיחת אחריות למעשיו, חרטה והפנמה... מטבע הדברים, כנות טענת הנאשם לעניין זה, והתקיימותה של הנסיבה המקלה הרלוונטית כפועל יוצא מכך, נתונות להתרשמות הערכאה הדיונית. על כן, מבחינה מעשית, ברי כי נאשם שכפר באחריותו מכל וכל ולמרות זאת הורשע, מעמיס בכך על עצמו נטל משמעותי בבואו לשכנע כי התחולל בו שינוי עמוק בתזמון מופלא עם שלב הטיעונים לעונש". בר-זכאי לא הביע בעצמו חרטה, לא במחוזי ולא בעליון - מדגיש אלרון.
לסיום אומר אלרון: "יידע כל מי שבוחר לסכן חיים בדרך זו, קוטל בכך ילדים וקורע משפחות, ולבסוף גם מרהיב עוז בניסיונות לחמוק מן הדין, כי עונשו החמור בוא יבוא; וכשיבוא, ייתכן כי יהיה זה עונש חמור במיוחד, חמור יותר ממה ששיער לעצמו, ואולי אף חמור יותר מזה שהוטל על העבריינים שקדמו לו".
השופט עופר גרוסקופף אומר כי אומנם מדובר בעונש חמור - אך מוצדק בשל "המעשה המופקר של המערער: נהיגה פרועה בגילופין בטבורה של עיר, מבלי לשעות לא לאזהרת חברו, לא לתנאי הדרך ולא לחוקי התנועה; עזות המצח שלאחר מעשה: ההימנעות מלצאת מהרכב ולהושיט עזרה; הניסיון הנואל לטשטש את שכרותו ולהעלים ראיות; העלאת גרסאות חסרות שחר והסירוב לקבל אחריות; התוצאות הנוראות שנודעו למעשה: נטילת חייו של נער צעיר ומבטיח, שכל עתידו היה מונח לפניו, פציעה קשה של חברו, הגודעת את ילדותו, והסטת מסלול חייהן של בני המשפחות, אשר הצער מוטבע בהן מעתה כאות קין".
השופט ניל הנדל אומר כי לא היה מתערב אם העונש היה קל יותר והמדינה הייתה מערערת עליו, אך הנסיבות מצדיקות את העונש שגזר שגיא: "יש להדגיש בראש ובראשונה את הפגיעה בקדושת החיים על-ידי נאשם שנהג בשיכרות, עלה על המדרכה ופגע באופן אנוש בנער בן 13 שהמתין ליד מעבר החצייה... הנער, אילון שלו-אמסלם ז"ל, פעל בזהירות ובהתאם לכל הדרישות, כנראה גם עקב חינוך טוב שקיבל. השילוב, או ליתר דיוק הניגוד בין התנהגות הנהג לעומת זו של הנפגע, ואף זו של הנפגע הנוסף, מגביר את השיקול של הרתעת הרבים ולא רק הרתעת היחיד". את בר-זכאי ייצגו בערעור עוה"ד אבי חימי ומשה וייס, ואת המדינה - עו"ד עדי שגב.
