חגית גל, שהייתה מזכירת חברת אמבלייז, תשלם 4.75 מיליון שקל לחברה זרה שנפגעה ממעשי המרמה של
אלי רייפמן. עוה"ד
דורון אפיק ו
שלומי תורג'מן, שהיו מעורבים בחלק מן העסקות של אמבלייז, יפצו את אותה חברה ב-4.25 מיליון שקל (בעיקר באמצעות חברת הביטוח הראל). במקביל סוכם, כי יבוטל חיובה של גל לפצות חברה נוספת ב-6.8 מיליון שקל. רייפמן חויב לשאת בכל התשלומים, אך מאחר שהוא פושט רגל - החיוב הוא תיאורטי בלבד.
אמבלייז עסקה בתחום התקשורת ונשלטה בידי רייפמן, אשר הורשע בשורה של מעשי מרמה ונשלח לכלא. שותפו להקמת החברה והיו"ר שלה היה
נפתלי שני, לשעבר בכיר בשב"כ, אשר התביעות נגדו נדחו. פסק הדין בתביעות ניתן ב-2019 בידי בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיאה
יעקב שינמן), אשר במקור חייב את גל בתשלום בסך 12 מיליון שקל. שינמן הטיל חיוב דומה על אמבלייז עצמה, הנמצאת בפירוק; ההסכמות ל
גבי גל יחולו גם לגבי אמבלייז. על-פי הסכמות אלו, הופחת הסכום המקורי בו חויבו גל ואמבלייז, בוטלו הריבית וההצמדה שנוספו אליו ובוטל חיובם לפצות את אפיק ותורג'מן ב-1.6 מיליון שקל.
התביעה הראשונה הוגשה בידי קרן הגידור Double U ובעליה,
יצחק וויינהאוס. הם תבעו 15 מיליון שקל מ-אמבלייז, שני, גל, אפיק ותורג'מן. התובעים טענו, כי הנתבעים היו אחראים למצגי שווא בנוגע לאחזקותיו של רייפמן בחברה, בעקבותיהם רכשו ממנו באפריל 2009 חלק ממניותיו תמורת 3 מיליון דולר. רק בדיעבד התברר, כי רייפמן זייף את האישור על אחזקותיו שהוצג בפני וויינהאוס ו-Double U, וכי בפועל לא היו בידיו המניות שהתיימר למכור להם.
שינמן קבע, כי אפיק נושא באחריות משום שהעביר את התמורה לרייפמן מוקדם מדי ולא פעל על-פי תנאי הסכם המכירה. אפיק ייצג בעסקה זו את הרוכשים, כאשר במקביל היה עורך דינה של אמבלייז. הוא שחרר את התמורה למרות שקיבל אישור רק על כך שיש לרייפמן חשבון בחברת הנאמנות JMFINN - ולא אישור על כך שבאותו חשבון מוחזקות מניות אמבלייז. תורג'מן חויב בפיצוי משום שהיה באותה עת שותפו של אפיק. עוד קבע שינמן, כי גל נושאת גם היא באחריות למצגים המטעים, משום שחצי שנה קודם לכן החלה לחשוד שרישום מניותיו של רייפמן במסמכי אמבלייז אינו תואם את המציאות - אך לא פעלה כדי לתקן רישומים אלו. בשל כך הטיל שינמן אחריות גם על אמבלייז, בעוד התביעה נגד שני נדחתה משום שהוא לא טיפל ברישום המניות. שינמן הטיל על Double U ועל וויינהאוס אשם תורם של 30%, משום שהם ידעו שמדובר בעסקה מסוכנת ושכבר הוגשו בקשות להכריז על רייפמן כפושט רגל.
התביעה השנייה, גם היא בסך 15 מיליון שקל, הוגשה בידי חברת וינטון, הרשומה באיי הבתולה הבריטיים וקשורה לאיש העסקים סם בלזברג. בינואר 2009 היא הלוותה לרייפמן 3 מיליון דולר כנגד שעבוד חלק ממניותיו באמבלייז, וגם הפעם התברר שהמניות המשועבדות אינן ברשותו. בעסקה זו ייצג אפיק את רייפמן. שינמן דחה את תביעתה של וינטון נגד אפיק וקיבל אותה נגד אמבלייז וגל, תוך הטלת אשם תורם של 50% על וינטון. פסק דין זה בוטל בהסכמה לאחר הגשת הערעורים לבית המשפט העליון.
בשתי התביעות דחה שינמן את הודעות צד ג' שנשלחו לעו"ד ארנון גיצלטר, שהיה גם הוא עורך דינו של רייפמן. לאחר ההסכמות בין כל הנתבעים האחרים, נותר להכרעת העליון רק ערעורה של וינטון בנוגע לגיצלטר, והשופט
דוד מינץ דחה אותו (יום ג', 27.4.21). הוא קובע, כי וינטון לא הוכיחה שהיא הסתמכה על מצגיו של גיצלטר כאשר העניקה את ההלוואה, ולכן גם אם הוא התרשל - לא הוכח הנזק שנגרם בשל כך. מינץ תוהה על התנהלותה של וינטון בלא לבדוק שהבטוחה קיימת, ואין לחייב את גיצטלר משום שהתממש הסיכון שנטלה על עצמה.
מינץ גם דחה את ערעורו של גיצטלר על אי-פסיקת הוצאות לטובתו במחוזי, באומרו: "חרף הקביעה שלא היה קשר סיבתי בין תוכן המכתב לנזק שנגרם לוינטון, קשה לומר כי התנהלותו של עו"ד גיצלטר הייתה ללא רבב. זאת בלשון המעטה. על כך נאמר על דרך הסגי-נהור במקרה זה, כי מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ואין הצדקה לפסוק לעו"ד גיצלטר הוצאות במקרה זה". השופטים
ענת ברון ו
עופר גרוסקופף הסכימו עם מינץ. את אמבלייז וגל ייצגו עוה"ד עו"ד
בועז בן-צור ו
אלירם בקל; את Double U ייצג עו"ד
דוד פורר; את וינטון ייצגו עוה"ד מאיר הלר, קרן אבלו וטלילה דביר; את אפיק ייצגו עוה"ד תמיר גליק וירון חנין; ואת גיצטלר - עוה"ד
חיים זליכוב,
צביקה זליכוב, לי רמון ועמירם גיצלטר.
